תרומות, פרק עשירי, משנה חמישית. משנה זו עוסקת בתלתן, הוא הצמח המוכר בעולם היהודי בשם חילבה. יוצאי תימן משתמשים בו, וכן הוא מצוי בחלק מן המטבחים המזרחיים ובמטבח ההודי, ואילו במטבח האשכנזי כמעט שאין משתמשים בו כלל.
זרעי התלתן ראויים לאכילת אדם, ואילו הקנים שעליהם גדלים הזרעים אינם ראויים לאכילת אדם אלא לבהמה בלבד. אלא שנקודת המוצא של המשנה היא, שאף על פי שאין בני אדם רגילים לאכול את הקנים, טעמם זהה לטעם הזרעים.
מכאן עולה השאלה שבה דנה המשנה: תלתן של איסור שנפל לתוך מאכל היתר ונתן בו את טעמו - האם חלות על ההיתר הגבלות האיסור, מחמת שניכר בו טעם התלתן? שהרי חלק מן הטעם בא מן הזרעים, שהם מאכל, וחלק ממנו עשוי לבוא מן הקנים, שאינם מאכל. התשובה תלויה בשאלה אם גם הקנים נושאים את האיסור, או שמא הזרעים בלבד נושאים אותו. יש קטגוריות איסור שבהן רק החלק הראוי לאכילה נאסר, ויש שבהן אף הגבעול עצמו נושא את מעמד האיסור.
חמש קטגוריות של איסור נידונות במשנה:
תרומה ומעשר שני - הזרעים בלבד, שהם החלק הראוי לאכילת אדם, נושאים את ההגבלות, ולפיכך מתחשבים בנפח הזרעים בלבד שנפלו לתערובת.
שביעית, כלאי הכרם והקדש - אף הקנים נושאים את האיסור, ולפיכך נכללים גם הם בחישוב הנפח לצורך קביעת נתינת הטעם.
נמצא, שלפי משנה זו, תלתן של תרומה שגבעוליו וזרעיו נפלו יחד לתוך יין, ולאחר מכן הוסרו ממנו - אף שניכר ביין טעם של תלתן, עדיין מותר הוא לזר, שכן ייתכן שהטעם אינו בא מן הזרעים אלא מן הגבעולים.
לשון המשנה:
"תלתן שנפל לתוך הבור של יין" - התלתן נפל לתוך הבור שבו היין מתסיס. אגב, המילה תלתן בעברית מודרנית משמשת לצמח הקלובר, ושתי המשמעויות נגזרות מן השורש ת-ל-ת, שפירושו בארמית שלוש (וכן בערבית עד היום, "תילאת"), שכן השי"ן העברית מתחלפת בתי"ו בארמית. זהו הצמח בעל שלושת העלים. במשנתנו הכוונה לתלתן הוא החילבה.
תרומה ומעשר שני:
בשתי קטגוריות אלו הזרעים אסורים ומוגבלים, ואילו הגבעולים אינם. לפיכך שנינו שאם יש "בזרע כדי ליתן טעם" - יש לאמוד אם נפח הזרעים לבדם מספיק כדי ליתן טעם ביין אף אילו לא נפלו הקנים לתוכו - האיסור חל. "אבל לא בעץ" - אין מביאים את הקנים בחשבון. ואם הטעם אינו קיים בלא הגבעולים, אין משמעות לכך שהיין טעים כתלתן.
נעמוד על מעמדם של שני אלו:
תרומה - אסורה לזרים, ולפיכך אם נפל מן הזרעים כדי ליתן טעם, נאסר היין לזרים. וכמה יין נדרש כנגד הזרעים? אף שרגילים אנו בשיעור של מאה כנגד התרומה, אין הדבר כן כאן: שיעור מאה נאמר בתערובת מין במינו, כגון מיץ ענבים של תרומה שנפל למיץ ענבים של חולין. אך כאן מדובר בחילבה של תרומה שנפלה ליין, שהוא מין בשאינו מינו, ובכגון זה די בשישים כנגד.
מעשר שני - נאכל בירושלים בלבד, וההגבלה הנידונה כאן היא היכולת לשתות יין זה מחוץ לירושלים. אם יש ביין פי שישים מזרעי החילבה, מותר לשתותו מחוץ לירושלים אף לאחר שהוסרו הזרעים; ואם לאו, חלות עליו הגבלות מעשר שני ואין לשתותו אלא בירושלים.
מדוע אין המשנה מזכירה מעשר ראשון ומעשר עני?
בדרך כלל נמנים תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני כקבוצה אחת. אלא שרק תרומה ומעשר שני נושאים הגבלות והם בגדר איסור: תרומה לכהנים בלבד, ומעשר שני בירושלים בלבד. לעומתם, מעשר ראשון ומעשר עני אינם מאכלים מוגבלים, וכל אדם רשאי לאוכלם. אמנם הם שייכים ללוי או לעני, אך אין שום מניעה שמי שאינו לוי יאכל מעשר ראשון.
להמחשה: שכן כהן המזמין אותך לסעודה אינו רשאי להגיש לך תרומה, שהיא אסורה לך בהיותך זר, אף שהוא עצמו אוכלה. לעומת זאת, שכן לוי רשאי להגיש לך סעודה של מעשר ראשון, שכן מותר לך לאוכלו - הוא רק שייך ללוי, והרשות בידו לתתו לך. משום כך נמנו תרומה ומעשר שני בלבד, ואילו מעשר ראשון ומעשר עני אינם איסור.
שביעית, כלאי הכרם והקדש:
החלק השני של המשנה: "בשביעית, בכלאי הכרם ובהקדש" - פירות שביעית, תבואה שגדלה בכרם, ומאכלים שהוקדשו לבית המקדש. בשלושה אלו אף הקנים נושאים דין איסור, ולפיכך שנינו "אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם" - יש לחשב את נפח הזרעים והקנים יחדיו כדי לקבוע אם יש בהם כדי ליתן טעם ביין.
שביעית: תוצרת שנת השמיטה. בדרך כלל אין בעצים קדושת שביעית, משום שהם עומדים לשריפה; אך קנים אלו אינם עומדים לשריפה אלא להוספת טעם, ונתינת טעם זו היא נותן טעם לשבח - הם משביחים את היין בטעם החילבה. משום כך חשובים הם כמאכל עצמו, ואף בהם יש קדושת שביעית.
כלאי הכרם: תבואה או ירקות שנזרעו בכרם או בתוך שטח עבודתו. אותו מאכל נעשה אסור, ונאמר בפסוק "פן תקדש" - ודרשו חז"ל "תוקד אש", שיש לשורפו באש. איסורו איסור הנאה, והוא כולל כל הגדל בכרם: לא רק חלק המאכל, אלא אף הגבעולים והעץ, הצמח כולו.
הקדש: כל המקדיש דבר לבית המקדש. המקדיש את צמח החילבה שלו - הצמח כולו נעשה הקדש, הגבעולים והזרעים כאחד.
שיעורי הביטול:
ראוי לשים לב שהיחסים כאן שונים: בשביעית ובכלאי הכרם השיעור הנדרש הוא פי מאתיים, כלומר נדרש פי מאתיים כנגד תוצרת השביעית או כנגד תוצרת כלאי הכרם כדי שיתבטלו בתערובת. ואילו כאשר האיסור עצמו הוסר, ולא נותרה אלא שאלת הטעם - כגון שהוסרו חתיכות החילבה מן היין - הכול תלוי בשאלה אם הטעם קיים. בכל המקרים הללו, אם הטעם קיים, חלות על התערובת הגבלות חלק האיסור; ואם אין הטעם קיים ביין, אין עליו כל הגבלה.
לסיכום: משנתנו לימדה כי תלתן של איסור שנפל ליין נידון על פי סוג האיסור: בתרומה ובמעשר שני מחשבים את נפח הזרעים בלבד, שכן הקנים אינם בכלל האיסור; ואילו בשביעית, בכלאי הכרם ובהקדש מצטרפים אף הקנים לחשבון, לפי שאף הם נושאים את האיסור. וההכרעה בכל המקרים אחת היא: אם ניתן טעם - חלות ההגבלות, ואם לאו - התערובת מותרת.