לפנינו משנה ד' בפרק י' במסכת תרומות - המשנה השנייה העוסקת בנושא הריח ובקליטת הניחוח.
המקרה שלפנינו:
תנור שהוסק בכמון של תרומה. כלומר, מקור הדלק הבוער תחת התנור הוא כמון, ולצורך הדיון מדובר בכמון של תרומה שמותר להסיק בו (כמון טמא שהיה של תרומה).
הכמון הוא סוג של תבלין, וכששורפים אותו הוא מעלה ריח חזק ביותר. מכאן שהאופה לחם בתנור שמקור הדלק שלו כמון בוער, יספוג הלחם ריח כמון עז. והכמון הזה כמון של תרומה הוא, האסור לזרים. השאלה היא, אפוא, מה דינו של הלחם: האם הפת, הספוגה בעשן הכמון עד שהיא מקבלת את טעמו, נאסרת אף היא לזרים?
ההלכה:
התשובה היא שלילית. ההלכה כאן הולכת בעקבות ההלכה שנפסקה במשנה הקודמת. במשנה הקודמת נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, ואילו כאן פוסקים ישירות כרבי יהודה וכרבי יוסי, שריח אינו מילתא - אין הריח נחשב דבר של ממש מבחינת האיסור.
ובלשון המשנה:
"תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו" - תנור המוסק בשריפת כמון של תרומה, ואפו בתוכו פת.
"הפת מותרת" - הלחם נותר בהיתרו, אף על פי שהוא ספוג באותו טעם וריח.
"שאין טעם כמון אלא ריח כמון" - אין כאן טעם כמון ממשי בתוך הלחם, אלא ריח כמון בלבד. הארומה כשלעצמה אינה מילתא, אינה דבר משמעותי שיאסור את הפת.
לסיכום: תנור שהוסק בכמון של תרומה והפת שנאפתה בו ספגה את ריחו - הפת מותרת לזרים, שכן אין בה טעם כמון אלא ריח כמון בלבד, וריח אינו מילתא. וזוהי ההלכה.