לפנינו משנה גדולה: תרומות פרק ו' משנה ג'. המשנה עוסקת באדם המאכיל את פועליו או את אורחיו תרומה - למשל בעל מסעדה המגיש תרומה לסועדים אצלו או למועסקיו. המקרה אינו פשוט כלל, שכן החיוב להשיב קרן וחומש מוטל דווקא על מי שאכל, שתה או סך בשוגג; וכאן הבעלים אחראי אמנם לאובדן התרומה, אך הוא עצמו לא אכל ממנה.
לשם השוואה: אילו היה אדם נוטל תרומה ושופך אותה לביוב, היה דינו כגזלן החייב להשיב לכהן את מה שגזל, אך בוודאי שאין הוא משלם חומש - תשלום זה נאמר על אכילה בלבד. אף את הקרן היה משיב רק במובן הכספי, כפיצוי על נטילת דבר שאינו שלו, ולא היה נדרש לשלם בחולין מתוקנים הנעשים תרומה. כלומר, השבת שווי כספי - מזומן במקום תוצרת - לכהן שנגרם לו ההפסד.
אלא שכאן לא נשפכה התרומה לביוב, כי אם לגרונם של הפועלים או האורחים. מישהו אכן אכל תרומה, אך האכילה לא הייתה באשמתו - הפועלים והאורחים אינם בעלי העבירה. השאלה היא אפוא כיצד לחלק בין החיובים: מי משלם על מה, מי זקוק לכפרה, ואילו תשלומים נדרשים בפועל.
שיטת רבי מאיר:
"הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש" - המאכיל, בעל המסעדה או המעביד, משיב לכהן את רכיב הקרן, ותשלומו בכסף. אין דרישה שישלם במאכל, שהרי הוא עצמו לא אכל תרומה ואין עליו לשחזרה. תשלומו הוא כדין גזלן, מזיק או מחבל בממון חברו.
ואילו האורחים או הפועלים שאכלו את התרומה זקוקים לכפרה, ולפיכך הם משלמים את החומש: אם אכלו ארבע תאנים, עליהם להוסיף תאנה חמישית ולתיתה לכהן, ואותה תאנה חייבת להיות חולין מתוקנים הנעשים תרומה. בכך נעשית כפרתם ומושלם תשלומם.
נמצא שהכהן שאיבד את תרומתו מקבל את מלוא זכותו: את הקרן הוא מקבל מן המעביד או מבעל המסעדה, ואת החומש - מן האוכלים עצמם, הזקוקים לכפרתם.
נותרת כאן שאלה פתוחה: אם קיים עיקרון של שימור התרומה, כפי שהוזכר במשניות הקודמות, הרי שכאן אבדה תרומה ואיש אינו משחזר אותה, ואף על פי כן מישהו אכל תרומה. יש הלומדים שלמעשה האורחים או הפועלים משלמים קרן וחומש, אלא שאת רכיב הקרן הם מוכרים בחזרה לכהן ואינם סופגים את ההפסד הכספי, או שהם מקבלים החזר מן המעביד או מבעל המסעדה, וההפסד מתקזז. המשנה מציינת את השורה התחתונה - מי משלם על מה - והדבר נותר בלתי מבורר.
שיטת חכמים:
"הם משלמין קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתן" - לדעת חכמים, מי שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ככלל הרגיל, ואין נפקא מינה מי אחראי למכשול. אמנם המעשה היה בהיסח הדעת, אך משנעשה - עליהם לשלם פיצוי מלא ולקבל כפרה שלמה, ככל אוכל תרומה בשגגה. ובאשר להפסדם הכספי, המעביד או בעל המסעדה משלם להם את דמי סעודתם ומחזיר להם את עלות ארוחתם, ונמצאו יוצאים מאוזנים.
לכאורה שתי השיטות עולות בקנה אחד: בסופו של דבר עלות הקרן נופלת על המעביד או על בעל המסעדה - בין בתשלום ישיר לכהן ובין בהחזר לפועליו; ועלות החומש נופלת על מי שאכלו את התרומה בשוגג, שהרי הם הזקוקים לכפרה.
ההבדל למעשה:
הבדל גדול יש ביניהן. מחירה המקובל של תוצרת תרומה נמוך ממחירה של תוצרת חולין, והטעם ברור: תרומה נאכלת רק בטהרה, היא חשופה להיטמאות ואז דינה בשריפה, ומשום כך הביקוש לה פחות ומחירה יורד. מכאן:
לדעת רבי מאיר: המעביד או בעל המסעדה משלם את ערך הקרן של התרומה, לפי השער שבו נסחרת תרומה בשוק - שער נמוך יחסית.
לדעת חכמים: מאחר שהמעביד היה חייב סעודה לפועליו או לסועדים במסעדתו, עליו להשיב להם את עלותה המלאה של סעודה - המחיר המקובל של ארוחה או מחירי חולין, המגיעים להם, ולא מחירי תרומה הנמוכים.
לסיכום: ההלכה נפסקה כדעת חכמים - האוכלים משלמים קרן וחומש, ומקבלים החזר לפי המחיר הגבוה יותר, המחיר המקובל של סעודה. את ההפסד הכלכלי נשאו הם, אך הארוחה מגיעה להם, ולפיכך הם מקבלים החזר מלא.