אנו פותחים בפרק י"א ממסכת תרומות, משנה ד'. עניינה של המשנה הוא עוקצי הפירות. ראוי לציין כי לנושא זה הוקדשה מסכת שלמה - מסכת עוקצין - ומכאן שיש בו מקום נרחב לדיון.
שאלת היסוד:
השאלה שבה עוסקת המשנה היא האם לעוקצים יש דין תרומה כדין הפרי עצמו. כמעט כל עוקצי הפירות אינם ראויים כלל לאכילה, שכן אין הם אלא עץ - חלק מן האילן, ובוודאי אינם בגדר מאכל או פרי. וכשם שהאילן עצמו אין לו דין תרומה, אלא הפרי בלבד, שהוא החלק הראוי לאכילה, כך גם העוקצים, שאינם אלא עץ שאינו ראוי לאכילה, אין להם דין תרומה.
אלא שישנם עוקצים המצויים על גבול האכילה: בדרך כלל אין נוהגים לאוכלם, אך הרוצה לאוכלם - יכול. הבולט והמוכר שבהם הוא העוקץ שבתאנים; בתאנה מיובשת, למשל, אין רגילים לאכול את קצה העוקץ, אך הדבר אפשרי. מהו, אם כן, דינם של עוקצים אלו?
לשון המשנה:
"עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסין והחרובין של תרומה - אסורין לזרים".
"עוקצי תאנים" - העוקצים המחוברים לתאנים, אותם עוקצים המצויים על גבול האכילה.
"וגרוגרות" - תאנים יבשות.
"והכליסין" - מין נוסף של תאנים, או מין אחר של פרי.
"והחרובין" - חרובים, המוכרים לנו אף בשם 'בּוֹקְסֶר'. יש בהם טעם טוב כאשר הם נאכלים כשהם טריים.
"של תרומה - אסורין לזרים" - כאשר החרוב או התאנה הם של תרומה, נשאר העוקץ אסור למי שאינו כהן. כלומר, יש לעוקצים הללו דין תרומה, ואין הזר רשאי לאוכלם.
לסיכום: למדנו כי עוקצים שאינם אלא עץ שאינו ראוי לאכילה - אין להם דין תרומה, כדין האילן עצמו. אך העוקצים המנויים במשנה - של תאנים, גרוגרות, כליסין וחרובין - מצויים על גבול האכילה, ולפיכך יש להם דין תרומה והם אסורים לזרים.