תרומות פרק י"א משנה ג'. במשנה הקודמת עסקנו בדין מיצי הפירות, ובאופן ספציפי במי שסוחט תמרים כדי לעשות דבש תמרים, תפוחים כדי לעשות מיץ תפוחים, או ענבים כדי לעשות חומץ. בכל אותם המקרים למדנו כי המשקים עצמם נחשבים, הלכה למעשה, כמו ריבש"ח - זיעה בעלמא, לחלוחית בלבד. אך לכתחילה אין לעשות כן, כלומר אין לישראל לאכול מאכלים אלו.
במשנה שלפנינו מתחדש כי מלכתחילה אף אסור להוציא את המשקים הללו, ושני טעמים לדבר:
ביזבוז פירות תרומה: כפי שלמדנו במשנה הראשונה של הפרק, אין רצוננו שיבוזבזו פירות. פירות תרומה הם, וכאשר סוחטים תמרים כדי לעשות מהם דבש, עיסת התמרים הולכת לאיבוד.
שינוי מדרך אכילתם: הדרך הרגילה שבה ראוי לאכול פירות אלו היא כפירות, ולא כנוזלים.
לשון המשנה:
"אין עושין תמרים דבש" - אין להכין דבש תמרים מן התמרים.
"ולא תפוחים יין" - אין להכין יין תפוחים מן התפוחים.
"ולא סתווניות חומץ" - אין לעשות חומץ מן הענבים המבשילים באיחור.
אף שהיה זה דבר מקובל לעשותו, נחשב הדבר לביטול השימוש הרגיל, ואלו פירות תרומה שיש לשמור עליהם ולאוכלם כדרכם.
המשנה ממשיכה: "ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן" - שאר סוגי הפירות אין לשנותם ממצבם הטבעי הרגיל, כלומר לסוחטם למשקים וכדומה. ושני טעמים בדבר:
"בתרומה" - שאין לבזבז פירות תרומה.
"ובמעשר שני" - שפירות מעשר שני צריך להעלותם לירושלים ולאוכלם שם. קדושה יש בהם, ואין לקלקלם בשינויָם ממצבם הטבעי.
לכלל זה שני יוצאים מן הכלל: "אלא זיתים וענבים בלבד". הטעם לכך הוא שבשני פירות אלה, הנוטע עץ זית או גפן, כל תכניתו וכל התוצר הסופי של הצמח הם שמן זית או מיץ ענבים ויין. משום כך מותר לחלוטין להוציא את שמן הזית ואת מיץ הענבים לעשותו יין.
דין ערלה:
המשנה ממשיכה ואומרת: "אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים". כאן מדובר בהלכה חדשה שאינה קשורה כלל לתרומה, אלא במיצי פירות סתם: אדם הצורך מיץ של פרי ערלה - התוצרת אמנם אסורה, אך אין הוא לוקה על אכילת ערלה ממש, מפני שהמשקים נחשבים זיעה בעלמא, לחות בלבד ולא הפרי עצמו.
מהי ערלה? ערלה היא האיסור החל על פירות הבאים מעצי פרי בשלוש השנים הראשונות לחיי אותו עץ. כל פרי שהוא נותן אסור משום ערלה. לפיכך, מי שיש לו עץ תפוחים בן שנתיים והכין מפירותיו מיץ תפוחים - המיץ אסור, אך אין על שתייתו מלקות מן התורה, בעוד שהאוכל את התפוח עצמו אכל ערלה וחייב מלקות.
היוצאים מן הכלל הם המשקים הבאים מן הזיתים ומן הענבים, כלומר שמן זית ומיץ ענבים ויין. השותה יין מגפן שהיא בת שלוש שנים או פחות, הרי זה כאכילת ערלה רגילה, בדיוק כאכילת הענב עצמו, וחייב במלקות.
ביכורים:
החלק הבא של המשנה עוסק במיצי פירות בהקשר של ביכורים. ביכורים הם הפירות הראשונים שאדם מביא לבית המקדש כדי להודות לה' על תבואתו ועל היותו בארץ ישראל ובעל קרקע בה. חיוב זה חל רק על שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה ושעורה, זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים. כאשר אדם רואה את הרימון הראשון מתחיל לצמוח על עצו, הוא קושר סביבו חוט אדום ומסמנו כאחד הרימונים הראשונים; ומשיבשילו, אוסף אותם ומביאם לבית המקדש, מניפם עם הכהן ונותנם לו כביכורים.
השאלה היא מה דינם של מיצי פירות: האם ניתן להביא מיץ רימונים במקום רימונים כמתנה ולהניפו כביכורים? על כך אומרת המשנה: "אין מביאין ביכורים משקין אלא היוצאין מן הזיתים ומן הענבים" - אין להביא ביכורים כנוזלים, כגון מיץ רימונים. היוצאים מן הכלל הם שמן זית ויין, שהבאתם כשרה, ואף אידיאלית.
טומאת משקין:
בהמשך מדברת המשנה על טומאת משקים, כפי שדיברנו קודם: מכל המשקים היוצאים מן הפירות, אין אחד מהם מקבל טומאה ואינו מכשיר לטומאה. שני יוצאים מן הכלל יש כאן: שמן זית ומיץ ענבים, שהם מן השבעה שבמשקים - י"ד שח"ט ד"ם. אלו כן נעשים טמאים, מעבירים טומאה ומכשירים לטומאה.
על גבי המזבח:
ולבסוף, אין דרך שמיצי פירות יגיעו על גבי המזבח, ואין דרך להביאם כקורבן - אין מיץ רימונים קרב כביכול. ושוב, שני יוצאים מן הכלל: שמן זית, המעורב במנחות רבות וקרב על גבי המזבח, לפחות הקומץ - מה שקרב קרב; וענבים, שמהם מיוצר היין, והיין קרב על גבי המזבח כנסכים הנשפכים, ומלווה שלמים ועולות.