אנו עומדים במסכת תרומות, פרק ז', משנה ג'. המשנה מונה ארבעה מקרים שבהם האוכל תרומה בשוגג, או המאכילה לאחרים, משלם את הקרן בלבד ואינו מוסיף חומש - שכן אין כאן השבת חולין הנעשים תרומה, אלא חיוב ממוני בלבד.
"המאכיל את בניו קטנים":
אדם המאכיל תרומה את ילדיו הקטנים, שאינם בני מצווה ואינם כהנים. הילדים אינם זכאים לתרומה, והרי זה כמי ששפך את המאכל לביוב או נתנו לתוך פיה של עז. לפיכך חייב האב לשלם על מה שנטל, אך אין זו השבת חולין הנעשים תרומה, ואין בה תוספת חומש. אף הילדים אינם משלמים, משום שקטנים הם - בין מכוח הפטור הכללי של קטנים, ובין משום שהפסוק ממעטם במפורש.
"ואת עבדו, בין גדולים בין קטנים":
המאכיל תרומה את עבדיו הכנענים, עבדים שאינם יהודים, בין שהם גדולים ובין שהם קטנים - אין בכך הבדל. בשני המקרים חייב המאכיל להשיב לכהן על שנטל את שאינו שלו, ואילו העבדים אינם משלמים דבר, אף שאסורים הם באכילת תרומה זו מכיוון שאינם עבדיו של כהן. אולם הטעם כאן שונה לחלוטין: לעבד כנעני אין יד לעצמו לזכות בממון או בנכסים, ובנסיבות רגילות אין כל דרך שיהיה לו כסף. משום כך אין בידו להשיב, שכן חסר פרוטה הוא, וזהו מצבו הרגיל.
שני מקרים חריגים יוצאים מכלל זה:
עבד שהשתחרר: משעה שיצא לחירות, אם רצונו לקבל את כפרתו, נדרש הוא לשלם קרן וחומש.
עבד שיש בידו ממון: אם יתחכמו ליצור מקרה חריג שבו אדם היטיב עם עבד כנעני ונתן לו ממון בתנאים ההלכתיים המתאימים, שלפיהם אין הכסף נעשה קניינו של אדון העבד אלא קניינו של העבד עצמו, ובו יוכל לשלם את הקרן והחומש - הרי שבמקרה כזה יוכל העבד להחזיק ממון, ואף יידרש לקנות חולין ולהשיב קרן וחומש כדי לקבל כפרה על שאכל תרומה בשוגג.
"האוכל תרומת חוץ לארץ":
מדובר באוכל תרומה שהופרשה מחוץ לארץ ישראל. כפי שלמדנו, בתבואה הגדלה מחוץ לארץ ישראל - בסוריה, בעמון ומואב, במצרים ובבבל - יש חובה מדרבנן להפריש תרומה. אולם האוכל תרומה כזו בשוגג אינו מוסיף עליה חומש: במסגרת שבה חייבו חכמים להפריש תרומה בחוץ לארץ, לא חייבו את תוספת החומש באכילת שוגג.
אין הדבר אומר שתרומה מדרבנן פטורה באופן כללי מקרן וחומש. אדרבה, ייתכן מאוד שבזמן המשנה כל התרומות אינן אלא מדרבנן, שהרי רוב ישראל לא היו בארץ ישראל באותה תקופה - הם הוגלו חמש מאות שנה קודם לכן, ורובם לא שבו. לפי שיטות רבות, וכולל ככל הנראה ההלכה למעשה, אף בזמן המשנה לא הייתה מצוות הפרשת תרומה מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד. ואף על פי כן מדברות המשניות בנתינת קרן וחומש, משום שחכמים, בשעה שחייבו מדרבנן להפריש תרומה, לא הקלו בחיובי הקרן והחומש באכילת שוגג. אולם חיוב זה לא נקבע כאשר מדובר בתרומה הבאה ממעשר.
"ואוכל פחות מכזית תרומה":
המקרה הרביעי הוא האוכל בעצמו פחות מכזית תרומה. בשאר המקרים דובר במי שהאכיל אחרים או שאיבד את התרומה, ואילו כאן הוא עצמו מכניסה לגרונו. הכלל הוא שהאוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש, אך חיוב זה מותנה בכך שיהיה כאן מעשה אכילה. וכדי שייחשב דבר מעשה אכילה מבחינה הלכתית, עליו לעמוד בכמה תנאים:
ראוי לאכילת אדם: הנאכל צריך להיות ראוי לאכילת אדם, וכאן ודאי כן, שהרי מדובר במאכל תרומה.
שיעור כזית: האכילה צריכה להיות בכמות הנדרשת - כזית, נפח של זית, כגודלה של קופסת גפרורים קטנה. ובנוזלים השיעור הוא רביעית.
כדי אכילת פרס: האכילה צריכה להיעשות בתוך פרק זמן ההופך אותה למעשה אכילה אחד, שקבעוהו חז"ל כ'כדי אכילת פרס' - משך הזמן שלוקח לאכול כחצי כיכר לחם, שהוא בין שתי דקות לתשע דקות, לפי השיטות.
לפיכך, אם נפח המאכל שצרך היה פחות מכזית, אף שהכניסו דרך פיו, אין זו אכילה מבחינה הלכתית, ואינו מוסיף חומש. כמובן, אם אכל עוגת תאנים של תרומה בשווי חמישה סנט, בפחות מכזית, עליו להשיב לכהן את אותם חמישה סנט, את השווי שנטל ממנו, אך אין עליו להוסיף חומש, שכן לא עשה מעשה אכילה הלכתי.
הדבר דומה לאוכל פחות מכזית מבשר חזיר, שאין לוקים עליו, לפי שאין זו אכילה מבחינה הלכתית. ואף שאנו פוסקים שחצי שיעור אסור מן התורה, ואסור לאכול חצי כזית מבשר חזיר - אין לוקים על מעשה זה, מפני שאין כאן אכילה כהגדרתה ההלכתית.
וכך גם בעניין הזמן: אם אכל כזית במשך עשר דקות, לא עשה מעשה אכילה ואינו מתחייב בדין קרן וחומש, אלא בהשבת שוויו של מה שצרך בלבד.
הוא הדין אם נטל מיץ ענבים של תרומה והחדירו לקיבתו בצינור הזנה, או שהכניסו לדמו בעירוי. בכל אלו אין זה נקרא מעשה אכילה, ואם הצליח באופן כלשהו להכניס את התרומה ישירות לבטנו - אינו חייב לשלם קרן וחומש, שכן אין זה נחשב מעשה אכילה.
הדין בכל המקרים הללו:
בכל המקרים שנמנו - המאכיל את בניו הקטנים, המאכיל את עבדו הנכרי, האוכל תרומת חוץ לארץ, והאוכל פחות מכזית - הדין הוא "משלם את הקרן ואינו משלם את החומש". עליו להשיב לכהן את הקרן שנטל ממנו, כדין מי שגנב את אופניו של חברו או שברם, אך אינו משלם את החומש.
"והתשלומין חולין" - אם המאכיל משיב לכהן במאכל של חולין, למשל: האכיל את ילדיו כוס יין של תרומה, וכעת הוא משיב לכהן כוס יין של חולין - נשאר יין החולין חולין ואינו נעשה תרומה, אף שניתן בתשלום על תרומה. שכן דין זה, שהתשלומין נעשים תרומה, נוהג רק כאשר משלמים קרן וחומש.
"ואם רצה כהן למחול, מוחל" - מאחר שאין כאן אלא תשלום ממוני, ולא השבת חולין הנעשים תרומה, רשאי הכהן שנגרם לו ההפסד למחול ולומר: איני חפץ בכספך ואיני חפץ ביינך, ודי בכך.
שונה הדבר מן המקרה שלמדנו קודם לכן: מי שאכל בשגגה תאנה של תרומה השייכת לכהן, חייב להשיב תאנה של חולין בתוספת חומש בשווי תאנה, ואין הכהן יכול לסרב לכך. הטעם לכך הוא שהאוכל זקוק לקבל את כפרתו, והתורה חייבה אותו לתת קרן וחומש בין שהכהן חפץ בהשבת שוויו ובין שאינו חפץ בה.
אולם כאן אין מדובר אלא בהשבה ממונית. למעשה, מי שהאכיל את בנו תאנה של תרומת הכהן יכול לכתוב לכהן צ'ק, ואין צורך לתת תאנה ממשית. משום כך רשאי הכהן לומר: איני רוצה את כספך ואיני רוצה בהשבתך, ולסרב לה, כשם שרשאי אדם לסרב לצ'ק של מי ששבר או גנב את אופניו. ואם רצה הכהן למחול ולוותר על החוב המגיע לו על נטילת שלו - הרשות בידו.
לסיכום: במשנה זו נמנו ארבעה מקרים שבהם משלם הקרן בלבד בלא חומש: המאכיל את בניו הקטנים, המאכיל את עבדו הכנעני בין גדול ובין קטן, האוכל תרומת חוץ לארץ, והאוכל פחות מכזית שאין בו מעשה אכילה הלכתי. בכל אלו נשארים התשלומין חולין, ומאחר שאין כאן אלא חיוב ממוני - אם רצה הכהן למחול, מוחל.