תרומות, פרק ט', משנה ג'. זוהי השלישית מבין שלוש המשניות הדנות באותו איזון מורכב של הזורע תרומה. שכן מדאורייתא, כאשר אדם זורע תרומה, הגדל מן האדמה טבל גמור הוא, ואילו מדרבנן מתייחסים אליו כאל תרומה, מן הטעמים שהתבארו לעיל ושנרחיב בהם במשנה הבאה. מכאן שעלינו להתמודד בעת ובעונה אחת עם חומרות התרומה ועם חומרות החולין.
חיוב המעשרות ומעשר עני:
המשנה אומרת: "וחייב עליו מעשר" - חובה לעשר תבואה זו כראוי, אף שתרומה פטורה בדרך כלל מהפרשה נוספת. הטעם: מדאורייתא חולין וטבל גמור הם, וטעונים מעשרות. ומעשר אחד מעורר כאן קושי מיוחד - מעשר עני.
מדוע אין המשנה דנה בתרומה עצמה? או משום שהיא כלולה בלשון "מעשרות", הכוללת את כלל ההפרשות, או משום שהדיון מתמקד באותן הפרשות המיועדות למי שאינו כהן, בעוד שהכהן מקבל את חלקו ממילא.
להבהרת העניין נזכיר את סדר ההפרשות במחזור השמיטה בן שבע השנים:
בשנה השביעית אין מעשרות כלל.
בשש השנים שני מחזורים קטנים בני שלוש שנים כל אחד. בראשונות שבהם - בשנים הראשונה והשנייה, וכן ברביעית ובחמישית - מפרישים מעשר שני, והבעלים מעלה אותו לירושלים ואוכלו שם בעצמו.
בשנים השלישית והשישית בא מעשר עני במקום מעשר שני, והוא ניתן לעניי קהילתו.
וכאן מתעוררת התלבטות: מצד אחד, אנו מתייחסים לתוצרת זו במסגרות התרומה ובקדושתה, ומשמעות הדבר שעניים שאינם כהנים אינם רשאים לאוכלה. מצד שני, ברצוננו שהעניים ייהנו ממנה, שהרי מדאורייתא היא אמורה להגיע לידם, ואין לחתור תחת יסוד התורה של דאגה לעניים.
לפיכך אומרת המשנה שנותנים אותה כמעשר עני, ומוסיפה: "וגבאי ישראל וגבאי הכהנים נוטלין" - הן ישראל והן כהן, אם עניים הם, רשאים ליטול מתנה זו. אלא שגבאי ישראל, שאינם יכולים לאוכלה, "מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה ודמיהן שלהם". כדרך שראינו במשנה הקודמת, שמתנות העניים ניתנות למי שאינו כהן ונמכרות לכהן במחיר הרווח של תרומה, כך אף כאן: העני שאינו כהן מקבל את מעשר העני, מוכרו לכהנים במחירי התרומה, ותמורת המכירה שייכת לו ללא כל הגבלה.
דישה בתבואת תרומה:
חלקה השני של המשנה דן בנושא חדש: הדישה. מהי דישה? נטילת החיטה, המצויה עדיין בקליפתה, והפרדתה מן הקשים. מניחים את התבואה על קרקע הגורן, והדרך הרגילה היא באמצעות מעין מזחלת שבתחתיתה משוקעות אבנים קטנות וחדות. אדם יושב על המזחלת כדי להכביד עליה, שוורים מושכים אותה במעגל מעל הקשים והשיבולים המונחים על הרצפה, ופעולה זו מפרידה את גרעיני החיטה הראויים לאכילה מן הקשים ומן השיבולים שבהן הם תקועים. זהו הדש, הדישה בלשון המשנה, ביטוי המופיע במקומות רבים.
הבעיה היא כפולה: אסור לו להניח לשוורים לאכול מתבואה זו, שהרי היא נחשבת תרומה, ואם אין הוא כהן, בוודאי שאין להאכילה לבהמותיו בשום פנים. מנגד, האפשרות לחסום את פי השוורים בשעת הדישה נשללת אף היא, שכן התורה אוסרת לחסום שור בדישו, ואיסור מן התורה הוא. כיצד, אם כן, מתמודדים עם מציאות שבה אי אפשר לחסום ואי אפשר שלא לחסום?
המשנה מציעה שני מוצאים:
"החובט משובח" - החובט את החיטה בידו כדי לבצע את הדישה, בלא בהמה כלל, הרי זה משובח וראוי לשבח, שכן בכך הוא עוקף כליל את בעיית הבהמות.
"והדש כיצד יעשה? תולה פיפוס בצוארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין" - הבא לדוש בדרך המקובלת בשוורים, תולה סלים בצווארי הבהמות ונותן לתוכם מאותו מין שהן דשות. אם דש חיטה, נותן בסלים חיטה; ואם דש שעורה, נותן בהם שעורה.
ובאופן זה, "נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה" - מצד אחד אין הוא חוסם את השוורים, שהרי הם אוכלים בחופשיות; ומצד שני אין הוא מאכילן מן התרומה המונחת על הרצפה, שהיא תרומה מדרבנן. כך נעשית הדישה כתיקנה.