תרומות, פרק ג', משנה ג'. לפנינו משנה מרתקת, המאירה לא רק את הלכות התרומה אלא אף את מהותה של השותפות.
במשנה הראשונה של המסכת למדנו כי ישנם חמישה שאין תרומתם תרומה, ואף אם תרמו - אין הפרשתם חלה. ביניהם מנינו את ה"חרש, שוטה וקטן", וכן את "התורם את שאינו שלו" - מי שתורם מרכושו של אחר. יסוד הדברים בפסוקים שבתחילת פרשת תרומה: נאמר שם "מאתם", מעצמם, ומכאן שאין אדם מפריש אלא ממה ששייך לו, ואין הוא יכול להפריש מרכושו של חברו.
הדבר עולה בקנה אחד עם הסברה שנתנו בטעם המצווה: הנתינה היא הזדמנות להשריש באדם את מידת הנתינה ואת הכרת הטוב על כל הברכות שהשפיע עליו הקדוש ברוך הוא. מתוך התעוררות זו מבקש האדם להשיב דבר מה לבורא, ומאחר שאין הוא יכול לתת זאת במישרין, נתנה לו התורה את ההזדמנות לתת לשלוחו של הקדוש ברוך הוא - הכהן. לפי זה מובן שכל עניינה של המצווה הוא נתינה מן הרכוש שלך, ולא יעלה על הדעת להתיר לך לתת משל אחר, שכן בכך יתבטל הצורך וההזדמנות שלך לתת משלך. ראוי להדגיש כי ההלכה עומדת בעינה מכוח הכתוב המפורש בתורה, וטעם זה אינו אלא רציונל העומד מאחוריה.
שאלת השותפים:
המשנה שלפנינו דנה בשאלה המרתקת: מה דינו של מי שמחזיק ברכוש בשותפות עם אחר? ראובן ושמעון שותפים בכרם, ובידיהם מאה חביות יין שייצרו. מבחינה כלכלית ומשפטית חמישים חביות שייכות לראובן וחמישים לשמעון, אך הבעלות משותפת. אם אחד מהם יפריש אחד מחמישים - שתי חביות יין - אחת עבור חלקו ואחת עבור חלקו של חברו, האם תועיל הפרשתו?
שלוש דרגות של הרשאה:
הרשאה מפורשת: בירושלמי מבואר, כפי שסויגה כבר המשנה הראשונה במסכת, שאם ראובן נתן לשמעון רשות מפורשת בדיבור לפעול כשלוחו - בוודאי יכול שמעון להפריש תרומה ומעשרות עבורו, וההפרשה חלה.
הרשאה מכללא: אף כאשר לא נאמרו דברים במפורש, אך ברור מאליו לכול ששמעון רשאי להפריש - ההפרשה מועילה. לדעת הר"ש, מדובר במקרה שבו שמעון ירא שמים ובקי בהלכות תרומה, וראובן רואה בו כביכול את 'הרב' של השותפות, היודע את מלאכתו; לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, מדובר בשמעון המשמש כשותף המנהל, שראובן סומך עליו בענייני ניהול השותפות. וכשם שאין ראובן דורש חתימה כפולה על השיקים, כביכול, כך הוא מניח לו אף להפריש את התרומה.
העדר הרשאה ברור: במצב ההפוך, שבו ראובן הוא 'הרב' של מערכת היחסים או השותף המנהל, ואילו שמעון אינו בקיא בהלכות ההפרשה או אינו נאמן בעיניו לענייני הניהול - ודאי שלא ניתנה כאן הרשאה מכללא, והכול מודים שאם הפריש שמעון, אין הפרשתו חלה.
מקרה המשנה - הספק:
המשנה עוסקת במצב מעורפל: ראובן ושמעון שותפים, מעולם לא דנו ביניהם מי יפריש, ואף במשתמע אין הדבר ברור. לדעת הר"ש, ראובן אינו בטוח ששמעון יודע את מלאכתו בענייני ההפרשה; ולדעת הרמב"ם, אין ראובן חש בנוח בהכרח ששמעון יעשה הכול בענייני הניהול. מאחר שלא ניתנה הרשאה מפורשת, ואף אין הכרעה ברורה אם היה ראובן מרשה לו במשתמע - כששמעון הלך והפריש, האם נחשבת הפרשתו תרומה או לא? בכך נחלקו התנאים.
לשון המשנה: "השותפים שתרמו זה אחר זה" - תחילה הפריש שמעון עבור שניהם, ולאחר מכן, מבלי לדעת שכבר הופרשה תרומה, הפריש אף ראובן.
נמחיש את התמונה: בידיהם מאה חביות יין, ועליהם להפריש שני אחוזים, אחד מחמישים. שמעון קם בבוקר ואומר: "נתחיל בכך", ונוטל שתי חביות לתרומה - אחת כנגד חמישים חביותיו ואחת כנגד חמישים חביותיו של ראובן. מבחינת המספר ואופן הנטילה הכול כשורה. לאחר מכן מתעורר ראובן, ומבלי לדעת שכבר הופרשה תרומה, נוטל אף הוא שתי חביות ואומר: אחת כנגד החמישים שלי ואחת כנגד החמישים של שמעון.
השאלה היא: אם הפרשתו של שמעון הועילה במלואה, נמצא שראובן ניסה להפריש תרומה מתוצרת שכבר הופרשה ממנה תרומה, ולא אירע דבר - הפרשתו בטלה. אך אם הפרשת שמעון לא הועילה לחלקו של ראובן, משום שלא היה מורשה להפריש עבורו, נמצא שחלקו של שמעון תוקן כראוי, ואילו חלקו של ראובן עדיין טבל וטעון הפרשה.
שיטת רבי עקיבא:
"רבי עקיבא אומר: תרומת שניהם תרומה" - שתי ההפרשות תקפות, אך כל אחת חלה על חלקו של המפריש בלבד. מאחר שאין כאן ייפוי כוח, לא מפורש ואף לא משתמע, הפרשתו של שמעון תקפה על חלקו שלו בלבד, והפרשתו של ראובן על חלקו שלו בלבד.
מבין שתי החביות שהפריש שמעון, אחת נעשית תרומה והשנייה נותרת טבל, שכן לא היה בכוחו להפוך לתרומה את החבית שהפריש כנגד חלקו של ראובן. כשבא ראובן ונוטל שתי חביות נוספות מתוך התשעים ושמונה שנותרו, החבית שהפריש כנגד חלקו של שמעון אינה נצרכת ואינה חלה, שהרי חלקו של שמעון כבר נתקן; אך החבית שהפריש כנגד חלקו שלו - חלה.
חשבון החלוקה: חלקו של ראובן מונה חמישים חביות - ארבעים ותשע מתוך התשעים ושמונה שבמחסן, ועוד אחת המונחת בצד עם שתי החביות של שמעון. משנטל ראובן חבית אחת משלו, נעשתה זו תרומה על ארבעים ושמונה החביות הנותרות ועל אותה חבית שהניח שמעון בצד.
התוצאה: מן המאה נותרו תשעים ושש חביות במחסן, שתיים במקום שהניח שמעון ושתיים במקום שהניח ראובן. בכל זוג אחת תרומה ואחת חולין, אך אין ידוע איזו מהן. מאחר ששניהם הפרישו כראוי מחמישים שלהם, הכול כשורה, אלא שיהיה עליהם למסור את כל ארבע החביות לכהן ולהודיעו ששתיים מהן תרומה השייכת לו ושתיים חולין. שתי החביות של התרומה ניתנות לכהן בחינם, שכן הן רכושו, ואילו את השתיים האחרות רשאית השותפות למכור לו, שהרי אינן רכושו הכלכלי; אך למסור לו את כולן עליהם, שכן אין כל דרך שאדם שאינו כהן יאכל מאחת מארבע החביות הללו, מאחר שכל אחת מהן עשויה להיות תרומה. ומן החולין שביניהן עדיין יש להפריש מעשר וכל שאר ההפרשות.
שיטת חכמים:
חכמים חולקים וסוברים: כאשר אין הכרעה ברורה אם ייפה ראובן את כוחו של שמעון, מאחר שהם שותפים ואין כל סיבה טובה שלא ייפה את כוחו, ניתן להניח בבטחה שראובן נתן לו רשות במשתמע לתרום. אם כן, "תרומת הראשון תרומה" - שתי החביות הראשונות שהפריש שמעון הן התרומה, ואילו מעשהו של ראובן אינו כלום, וניתן להשיב את שתי חביותיו אל תשעים ושש הנותרות.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי בא לסייג את דברי חכמים. תחילה יש להקדים את שיעורי התרומה:
מדאורייתא: אפילו טיפה אחת של יין די בה כדי לפטור את כל מאה החביות מכל הפרשה נוספת.
מדרבנן: אדם בינוני נותן אחד מחמישים, הקמצן אחד משישים, והנדיב אחד מארבעים מכלל התוצרת.
לפיכך, כשאנו אומרים שראובן הרשה לשמעון במשתמע להפריש, אין זאת אלא בהנחה שיפריש אחד מחמישים בדיוק, כדרך שנוהג אדם ממוצע. אך אם הפריש פחות מכך ונתן אחד משישים, מי יאמר שלכך התכוון ראובן, ואין הפרשתו מועילה עבורו.
וזו לשון המשנה: "אם תרם הראשון כשיעור - אין תרומת השני תרומה" - אם הפריש שמעון כראוי, אחד מחמישים, הפרשתו הראשונה תקפה, וכל שנוטל ראובן לאחר מכן אינו חל, ובידו להחזירו שכן אין בו צורך. "ואם לא תרם הראשון כשיעור - תרומת השני תרומה" - אם לא הפריש שמעון אחד מחמישים דווקא, לא הועילה הפרשתו עבור ראובן, שכן לא הורשה ליטול פחות מן השיעור שקבעו חכמים; ולפיכך כשבא ראובן והפריש בשנייה, לפחות על חלקו שלו ביין - הפרשתו תקפה.
וההלכה כרבי יוסי, כלומר כדעת חכמים כפי שסויגה בידי רבי יוסי.
לסיכום: משנתנו עוסקת בשותפים שתרמו זה אחר זה בלא הרשאה מפורשת. למדנו את שלוש דרגות ההרשאה - מפורשת, מכללא, והעדר הרשאה ברור - ואת מחלוקת התנאים במצב המעורפל: לרבי עקיבא "תרומת שניהם תרומה", וכל אחד מתקן את חלקו בלבד; לחכמים תרומת הראשון תרומה, שכן ההרשאה מכללא קיימת; ורבי יוסי מסייג שהדבר תלוי בשיעור - הפריש הראשון אחד מחמישים, הפרשתו קיימת; לא הפריש כשיעור, תרומת השני תרומה. וכן נפסקה ההלכה.