לפנינו משנה מרתקת - משנה ד' בפרק ד' של מסכת תרומות. נזכיר את הכלל שכבר עמדנו עליו: אין אדם רשאי להפריש תרומה מפירותיו של חברו. אם ראובן מפריש תרומה מתבואתו של שמעון, אין להפרשה זו כל תוקף - אלא אם כן הרשה שמעון את ראובן לפעול בשמו.
המשנה דנה בשאלה מעניינת: מה הדין כאשר אדם מינה שליח להפריש תרומה בשמו, אך לא פירט כמה עליו להפריש - אחד מארבעים, אחד מחמישים או אחד משישים?
לשון המשנה וביאורה:
"האומר לשלוחו צא ותרום - תורם כדעתו של בעל הבית" - בעל התבואה ממנה את השליח לתרום עבורו, אך אינו נוקב בשיעור. הכלל הוא שעל השליח לפעול על פי רצונו של בעל הבית: אם ידוע לו שבעל הבית נוהג לתרום אחד מחמישים, או משישים, או מארבעים - זהו השיעור שעליו להפריש. סמכותו משתרעת אך ורק על השיעור שבעל הבית רגיל בו.
"אם אינו יודע דעתו של בעל הבית - תורם כבינוני, אחד מחמישים" - כאשר אין בידי השליח כל מידע על מנהגו של בעל הבית (למשל, זהו יומו הראשון בתפקיד), עליו להניח שבעל הבית כאדם הממוצע, ולהפריש אחד מחמישים.
"פיחת עשרה או הוסיף עשרה - תרומתו תרומה" - אם נמצא בדיעבד שלא כיוון לדעת הבעלים, שכן אילו היה נשאל היה בעל הבית מורה לו לתרום אחד מארבעים או אחד משישים - אין בכך כלום. סטייה זו מצויה בתוך הגבולות שהתירו חכמים, וההפרשה חלה.
"אם נתכוון להוסיף אפילו אחת":
כאן מדובר במקרה שונה לחלוטין: השליח יודע היטב מה עליו להפריש, ואף על פי כן מחליט במתכוון לשנות מן השיעור שהוטל עליו - לכל כיוון שהוא. למשל:
מתוך רחמנות על העניים: בעל הבית נוהג לתרום אחד מחמישים, והשליח מבקש להוסיף מעט, מתוך מחשבה שמעבידו יכול להרשות זאת לעצמו.
מתוך חסכנות: השליח, המשמש כרואה החשבון של בעל הבית, סבור כי די באחד משישים, ומבקש לחסוך לו ממון בנתינה מועטת יותר.
בשני המקרים, אפילו סטייה קטנטנה שנעשתה בכוונה תחילה, מוציאה את השליח מכלל ההרשאה שניתנה לו. משלא פעל מכוח ההרשאה, אין בידו כל סמכות להפריש תרומה, והפרשתו בטלה ומבוטלת. הוא פעל על דעת עצמו ולפי תכניותיו שלו, ולא בתפקידו כשלוחו של הבעלים - והרי השליח אינו אלא ידו הארוכה של המשלח. משלא פעל בתפקיד זה, הריהו כמי שאינו שליח כלל, ושליח שאינו שליח אינו יכול להפריש תרומה מתבואתו של אחר.
ראוי לדייק בלשון המשנה: השליח "נתכוון להוסיף" - להוסיף במכנה. במקום אחד מחמישים הוא נותן אחד מחמישים ואחת, ונמצא שהוסיף במספר וגרע בשיעור התרומה. אך אין הבדל בין הכיוונים: כל דבר שנוטל שליח זה אינו מקבל את המעמד ההלכתי של תרומה, שהרי לא פעל מכוח המנדט שניתן לו.
ואם בדרך פלא יצא הדבר לאור - למשל, שהודה השליח בפני בעל התבואה כי מסיבה כלשהי נהג שלא כרגיל - מתבטל כל המעשה למפרע, ויש לחזור ולהתחיל מן ההתחלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שליח שנתמנה לתרום ולא נתפרש לו השיעור, תורם כדעת בעל הבית; ואם אינו יודע את דעתו, תורם כבינוני - אחד מחמישים. סטייה בשוגג, בשיעור של עשרה לכאן או לכאן, אינה פוסלת את התרומה; אך סטייה מכוונת, אפילו כלשהי, מוציאה את השליח מגדר הרשאתו, והפרשתו בטלה לחלוטין.