תרומות, פרק ד', משנה ג' - משנה יסודית וחשובה בענייני תרומה. למדנו בעבר כי מן התורה אין שיעור לתרומה ואין כמות מינימלית לנתינתה: אדם יכול להפריש גרגר חיטה אחד, ובו לפטור את כל יבול החיטה שלו מהפרשה נוספת. אולם חכמים קבעו שיעור, ומשנתנו עוסקת בשיעורים שתיקנו חכמים להפרשת תרומה.
כאן עשויה לעלות שאלה: במשנה המפורסמת שאנו אומרים מדי יום, "אלו דברים שאין להם שיעור", אין התרומה נמנית ברשימה. מדוע? שאלה טובה היא, ונדון בה במשנה מאוחרת יותר, לאחר שנעמוד על פרטים נוספים הנוגעים לעניין.
שיעורי התרומה מדברי חכמים:
"עין יפה - אחד מארבעים" - אדם נדיב, שיש לו עין טובה, נותן אחד מארבעים: על כל ארבעים חביות מפריש אחת לתרומה.
"בית שמאי אומרים: משלושים" - לדעתם אין השיעור אחד מארבעים אלא אחד משלושים. המכנה קטן יותר, ונמצא שהם מחמירים - או נדיבים יותר, אם תרצו.
"והבינונית - מחמישים" - אדם רגיל נותן אחד מחמישים, כלומר שני אחוזים.
"והרעה - משישים" - אין הכוונה לאדם רע, אלא למי שעינו צרה ואינו נדיב. הוא נותן אחד משישים.
לשיטת בית שמאי, אפוא, השיעורים הם: אחד משלושים לנדיב, אחד מארבעים לבינוני ואחד מחמישים לקמצן. אולם ההלכה כבית הלל, שהאדם הבינוני נותן אחד מחמישים.
הלכה למעשה:
הלכה למעשה פוסקים כבית הלל, שהאדם הבינוני מפריש חלק אחד מחמישים, שני אחוזים - אך בשני סייגים חשובים:
בזמן הזה: מאחר שהכוהנים טמאים ואינם יכולים לאכול את התרומה, פוסק השולחן ערוך שמותר להפריש אפילו כמות פעוטה ביותר לתרומה גדולה, כדעת הרמב"ם, שהרי ממילא לא תיאכל. אילו היו הכוהנים זמינים לאכול, הייתה ההלכה למעשה אחד מחמישים, כשיעור האדם הממוצע.
רק במאכלים החייבים מן התורה: ישנה מחלוקת גדולה אילו סוגי מאכלים חייבים בתרומה. הפסוק מפרט דגן, תירוש ויצהר בלבד, וייתכן שזה מלוא היקף החיוב. יש המוסיפים את שבעת המינים: נוסף על דגן (חיטה ושעורה), שמן (זיתים) ויין (ענבים) - אף תאנים, רימונים ותמרים. הרמב"ם ופוסקים נוספים כתבו שכל פירות האילן חייבים בתרומה מדאורייתא, ורק הירקות חיובם מדרבנן. כל שאינו חייב מן התורה - אפשר לתת בו לכתחילה אחד משישים, ואין זה נחשב עין רעה.
תרם ועלה בידו אחד מששים:
נזכור כי המפריש תרומה אומד אותה בדעתו ואינו מודד אותה במידה מדויקת. מה הדין, אם כן, כשהתברר שאדם התכוון להפריש אחד מחמישים ובפועל הפריש אחד משישים? אומרת המשנה: "תרם ועלה בידו אחד מששים - תרומתו תרומה", ההפרשה חלה ותקפה, "ואין צריך לתרום" - אין צורך לשוב ולהפריש אוכל נוסף לתרומה.
ואם רצה להוסיף? "חזר והוסיף - חייב במעשרות". המנה השנייה שנטל וקרא לה תרומה אינה תרומה כלל, ומאחר שהיא פטורה לגמרי מחובת תרומה, היא חייבת במעשרות: עליו להפריש ממנה מעשר ראשון ומעשר שני כפי העניין, אף שהיא מיועדת לכהן. שאם לא כן, נמצא נותן לכהן טבל, שהרי אין הוא יכול עוד לקרוא לה תרומה - מאוחר מדי.
עלה בידו מששים ואחד:
מנגד, "עלה בידו מששים ואחד - תרומה, ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד". אדם שחשב שיש לו חמישים חביות וייחד אחת לתרומה, ולאחר ההפרשה גילה עוד אחת עשרה חביות שהיו נסתרות מעיניו - נמצא שסך הכול שישים ואחת חביות, ואחת מתוך שישים ואחת אינה מספיקה. החבית שהפריש אכן תרומה, אך עליו לחזור ולהפריש תרומה נוספת, וכשיעור שהוא רגיל בו: אין הוא רשאי להסתפק כעת באחד משישים אם הרגלו להפריש תמיד אחד מחמישים, אלא עליו לתת את התוספת לכהן ולהשלים לשיעור המלא של אחד מחמישים.
מדידת ההשלמה:
אמרנו שבהפרשה הראשונה אין למדוד את הכמות במדויק, אלא לאמוד אותה בהשערה טובה, ואם החטיא ולא כיוון - אין בכך כלום, ואותה הפרשה שנעשתה באומד מקיימת את חובתו מן התורה. אולם בהפרשה המשלימה השנייה, הבאה להתמודד עם גילוי אחת עשרה החביות הנוספות, עליו להפריש אחד מחמישים מאותן אחת עשרה חביות כדי להשלים את שיעורו. מאחר שהפרשה זו מדרבנן בלבד, מותר לו - ואולי אף ראוי לו - לתרום במידה, במשקל ובמניין, ולהגיע במדויק לשיעור החסר המשלים את הכמות הנדרשת.
דעת רבי יהודה - "אף שלא מן המוקף":
רבי יהודה סבור שמאחר שההפרשה המשלימה מדרבנן בלבד, אף כלל נוסף מתרופף בה. הכלל הרגיל הוא שהתרומה צריכה להינטל "מן המוקף": כשאדם מפריש מכמה ערמות של תבואה, עליהן להיות סמוכות זו לזו או נוגעות זו בזו. בהגדרות המדויקות של מוקף נדון במסכת חלה, ומכל מקום זו דרישה מדרבנן, ובדיעבד ההפרשה חלה אף שלא מן המוקף, אלא שאין לעשות כן לכתחילה.
לפיכך אומר רבי יהודה: "אף שלא מן המוקף" - מאחר שזו דרישה מדרבנן, וההפרשה המשלימה אף היא מדרבנן בלבד, אין צורך כלל שתיעשה מן המוקף. אולם אין ההלכה כמותו: ההלכה היא שבהפרשה המשלימה אמנם מודדים את התוספת במדויק, אך יש להפרישה מן המוקף בלבד, מן הדברים הקרובים זה לזה שעליהם הוא מפריש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי התרומה שקבעו חכמים - עין יפה אחד מארבעים, בינונית אחד מחמישים ורעה אחד משישים, ולעומתם שיטת בית שמאי, ואין הלכה כמותם. הלכה למעשה מפרישים אחד מחמישים, בשני סייגים: בזמן הזה די בכמות פעוטה, ובמאכלים שאינם חייבים מן התורה די באחד משישים לכתחילה. עוד למדנו שהתורם ועלה בידו אחד משישים - תרומתו תרומה ואל יוסיף, והתורם ועלה בידו מששים ואחד - חוזר ומשלים כמנהגו, השלמה הנמדדת במדויק, ולהלכה מן המוקף דווקא, שלא כדעת רבי יהודה.