פרק י', משנה ג'. זוג המשניות הקודמות עסקו בטעם: אם נמצא טעמו של האיסור בתערובת - התערובת אסורה, אלא אם כן היה זה נותן טעם לפגם, או אלא אם כן זהו ממעמד, שבמקרה כזה אף על פי שהטעם אינו ניכר נשארת התערובת אסורה.
ואילו במשנה ג' ובמשנה ד' עומדת לפנינו שאלה אחרת: לא שאלה של טעם, אלא של ריח. טעם הוא הטעם הנחוש בפה, ואילו ריח הוא אותו טעם הנקלט דרך האף.
ההבדל בין טעם לריח:
קשה לתפוס במדויק כיצד הבינו חז"ל את מה שנקרא היום כימיה, אך נראה שההגדרה הטובה ביותר להבחנה היא זו: אם מה שעובר מן האחד לשני עובר במגע ישיר - זהו טעם, שהרי יש כאן עיקר, החומר עצמו מתערב. ואילו ריח משמעו מעבר דרך האוויר, ללא מגע ישיר, ועל כן אין כאן נוכחות פיזית כלל: האיסור מעולם לא נגע ולא התערבב עם הרכיב המותר. עם זאת, כפי שנראה בסוף המשנה, הבחנה זו עצמה משאירה מקום לעיון.
המקרה שבמשנה:
אדם "רודה" פת מן התנור. המילה "רודה" היא הפועל להוצאת הלחם מן התנור, ורדיית הפת נחשבת מלאכה מסובכת למדי, שרק מקצוען יודע לבצעה מבלי שהפת תיפול לתוך התנור. התנור היה מעין מערה שהאש בוערת באמצעה, והבצק היה נזרק ונדבק אל דופן הקיר; להוצאתו נעזרו במעין כלי עץ שטוח המורכב על מקל, כדוגמת זה המוכר מן הפיצריות.
הפת יצאה מן התנור והיא "חמה", ומניחים אותה על פי חבית של יין - חבית שהיא אמפורה של יין - כאשר היין אינו נוגע בפת כלל, ויש רווח של אוויר בין פני היין לתחתית הלחם. אולם מאחר שהפת חמה ומעלה אדים, היא רגישה מאוד לספיגת טעמים, ונמצא שריח היין נספג בתוכה, עד שכשטועמים אחר כך את הפת חשים בה טעמי יין - אף שהפת מעולם לא נגעה ביין באופן ישיר.
השאלה היא אפוא: אם היין היה יין של תרומה, האם נעשתה גם הפת מוגבלת כתרומה? אין כאן טעם, שהרי לא נשפך יין על הפת ולא נגע בה, אלא שהפת ספגה את ריחות היין מחמת חומה.
שלוש שיטות במשנה:
המילה "מילתא" פירושה דבר, כמוכר מן הביטוי 'סימנא מילתא' - הנאמר בסעודות ראש השנה, בשעה שאוכלים את הרימון והתמר וטובלים את התפוח בדבש ואומרים שנעשה בכך שנה טובה ומתוקה: עצם עשיית המעשה הסמלי היא מילתא, דבר של ממש. וכך גם כאן: 'ריחא מילתא' פירושו שנוכחות הריח היא דבר של ממש.
רבי מאיר - 'ריחא מילתא': אם ניתן לחוש בריח, הרי זה משהו ולא כלום, בדומה לכלל 'טעם כעיקר'. משנמצא בפת טעמו של היין שעבר דרך האוויר, אין להכחיש את נוכחותו, ולפיכך נאסרה הפת - כלומר, רק כהן רשאי לאכלה.
רבי יהודה - 'ריחא לאו מילתא': הריח כשלעצמו אינו דבר, ואין זה עניין שיש להתחשב בו. לפיכך, אף שעדיין ניתן לחוש טעם של יין בפת, כיוון שהגיע דרך האוויר כריח וכארומה בלבד - אין הפת נאסרת, וזר עדיין רשאי לאכלה, על אף שספגה מעט מריחו של יין התרומה.
רבי יוסי - עמדת ביניים: "רבי יוסי מתיר בשל חיטים" - ובכך הוא מסכים לרבי יהודה שריחא לאו מילתא, ואין הפת נאסרת מחמת ריחה של התרומה. אלא שלדעתו השעורים הן יוצא מן הכלל: "ואוסר בשל שעורים", "מפני שהשעורים שואבות" - בשונה משאר מיני הפת, השעורים סופגות ומושכות אל תוכן את הטעם. אין הן מקבלות את הריח באופן פסיבי בלבד, אלא נוטות למשוך את הטעם פנימה, ונמצא שהפת קיבלה טעם ממש מן היין שבחבית שתחתיה.
נמצא שלדעת רבי יוסי, זהו הכלל באופן כללי, אך בפת שעורים אין זה ריח אלא טעם המתערב בפת, ומשום כך פת שעורים אסורה לזרים. וההלכה כרבי יוסי.
לסיכום: משנה זו עוסקת בריח ולא בטעם - בפת חמה שהונחה על פי חבית של יין תרומה בלא מגע ישיר, וספגה את ריחו. נחלקו בדבר: רבי מאיר סובר 'ריחא מילתא' ואוסר, רבי יהודה סובר 'ריחא לאו מילתא' ומתיר, ורבי יוסי מבחין בין פת חיטים המותרת לפת שעורים האסורה, מפני שהשעורים שואבות אל תוכן את הטעם. וההלכה כרבי יוסי.
במשנה הבאה נמשיך לעסוק אף היא בדין הריח.