תרומות פרק ה, משנה ד. לפנינו משנה מרתקת ומאתגרת, הדורשת תשומת לב מרוכזת מתחילתה ועד סופה. נאמר אותה לאט ובבהירות, ומי שלא יפספס ולו רגע אחד של ריכוז - הדברים יתבררו לו היטב.
שאלת המשנה:
סאה אחת של תרומה טמאה נפלה לתוך מאה סאין של תרומה טהורה. האם תערובת זו, בת מאה ואחת היחידות, מותרת באכילה לכהן?
המודל הקלאסי: איסור שנפל להיתר:
המקרה היחיד שממנו ניתן ללמוד לענייננו הוא תרומה שנפלה לחולין. כלל בידינו, שאם יחידה אחת של תרומה נפלה לתוך מאה יחידות או יותר של חולין, שוב אין התרומה נחשבת משמעותית, ומעמדה של כל התערובת - מאה ואחת - הוא היתר, חולין המותרים באכילה. ייתכן שתהיה דרישה כלכלית להוציא יחידה אחת ולהשיבה לכהן, שכן ממון שבט הכהנים חייב לחזור אליהם, אך התערובת עצמה אינה נעשית אסורה כאשר התרומה היא אחת ממאה ואחת.
לפנינו, אפוא, ההרכב הקלאסי של איסור והיתר המתערבים זה בזה: האיסור הוא התרומה, וההיתר הוא החולין. מאה יחידות של היתר מבטלות את יחידת התרומה, ומעמדה ההלכתי של כל התערובת הוא היתר - לכהן ולשאינו כהן כאחד.
הכלל הרגיל בכל תערובת הוא שאנו מבקשים לברר שאלה אחת בלבד: האם התערובת מותרת או אסורה. המצב הקלאסי הוא איסור שנפל לתוך היתר, והשאלה היא מהו הסף שממנו ואילך תיחשב התערובת כמותרת. הספים משתנים לפי טיב הדבר שנפל:
לעיתים די ברוב פשוט.
לעיתים נדרש פי שישים.
לעיתים פי מאה.
ולעיתים פי מאתיים.
המודל שיש לחקוק בזיכרון הוא, אפוא: מאה יחידות של חולין, תבואה המותרת לחלוטין, שלתוכן נופלת יחידה אחת של תרומה, שהיא איסור לישראל - ובסך הכול מאה ואחת.
הקושי שבמקרה שלנו:
במקרה של המשנה שלנו, אנו מבקשים שהתרומה הטהורה תשמש כהיתר שלתוכו נופל האיסור. והנה הדבר תמוה: זה עתה, בפרדיגמה הבסיסית, שימשה התרומה הטהורה עצמה כאיסור ולא כהיתר. השאלה היא אפוא האם תרומה יכולה להיחשב היתר עד כדי כך שתתיר איסור אחר הנופל לתוכה, כלומר תרומה טמאה.
בית שמאי אומרים שאין הכהן רשאי לאכול מן התערובת, שכן ניתן להסיר מעמד של איסור בתערובת רק כאשר הדבר שהאיסור נפל לתוכו הוא היתר גמור. ומי יאמר שתרומה נחשבת היתר? תרומה היא מאכל מוגבל, היתר פגום ולא היתר טהור. מכך שחולין מבטלים תרומה ביחס של מאה לאחד אין ראיה שתרומה, שהיא עצמה איסור, תוכל לבטל דבר אסור אחר - תרומה טמאה.
לשון המשנה:
"סאה תרומה טמאה" - יחידה אחת של תרומה שנטמאה, שאין הכהן יכול לאוכלה אלא לשורפה בלבד. "שנפלה למאה סאה תרומה טהורה" - תרומה שהכהן אוכלה, אך זר שאכלה חייב מיתה בידי שמים. נמצא שהיא איסור ביחס לזר, והיתר ביחס לכהן.
"בית שמאי אוסרין" - כל מאה ואחת היחידות נאסרות, ואף אין מה לעשות בהן. "ובית הלל מתירין" - הכהן אוכל את כל מאה ואחת היחידות יחד.
טענת בית הלל:
"הואיל וטהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכהנים" - יש בידינו מקרה שממנו אנו למדים, ומקרה שאליו אנו מבקשים ללמוד. המקרה שממנו למדים הוא תרומה רגילה, שהיא איסור, שנפלה לחולין, שהם היתר, ואנו מתירים את כל התערובת. מכאן אנו מבקשים ללמוד לתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה. אומרים בית הלל: כשם שהתרומה הטהורה אסורה לזר, כך התרומה הטמאה אסורה לכהן - שני המקרים מקבילים זה לזה, איסור הנופל לתוך היתר.
"מה טהורה עולה אף טמאה תעלה" - כשם שבמקרה הראשון בטלה התרומה הטהורה בתערובת של היתר, כך תתבטל התרומה הטמאה בתערובת שלפנינו. בפשטות: במשקפי הזר, מאה יחידות חולין שנפלה לתוכן יחידת תרומה, והתערובת מותרת; ובמשקפי הכהן, מאה יחידות תרומה טהורה - שהיא היתר בעבורו - שנפלה לתוכן יחידת תרומה טמאה, ודי במאה ואחת לבטלה. הרי זה בדיוק אותו דבר.
תשובת בית שמאי:
"לא, אם העלו החולין הקלין המותרין לזרים את הטהורה, תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים את הטמאה?" - אין זה קל וחומר לגיטימי. לביטול איסור נדרש היתר, וכשמדובר בחולין - זהו היתר טהור ולא מפושר, ובכוחו להסיר את תווית האיסור מן התערובת ביחס של מאה ואחת. אך תרומה טהורה אינה היתר טהור אלא היתר מפושר, היתר לכהן בלבד ולא היתר באופן כללי.
לשון השאלה הרטורית אומרת: לא ייתכן שתרומה, החמורה בכך שהיא אסורה לזרים, יהיה בכוחה לשמש מתיר ולבטל את משמעותה של תרומה טמאה שנפלה לתערובת. הפגם שבקל וחומר הוא בכיוונו: הלמידה נעשית כלפי מעלה, ממתיר חזק יותר - חולין - למתיר חלש יותר - תרומה טהורה. אם ההיתר הטהור של חולין מעלים את בעיית התרומה ביחס של מאה לאחד, מי יאמר שהיתר פגום, שהוא צורה פחותה של היתר, יעשה כן אף הוא?
תשובת בית הלל שבתוספתא ובירושלמי:
המשנה אינה מביאה את תגובת בית הלל, אלא ממשיכה ואומרת "לאחר שהודו" - לאחר שבית שמאי הודו לבית הלל. נמצא שבית שמאי שינו את דעתם ובאו לראות עין בעין עם בית הלל, והשאלה היא מדוע. התוספתא כאן, וכן הירושלמי, מפרשים שהייתה תשובה מבית הלל, ותשובה זו שכנעה את בית שמאי.
אמרו בית הלל: אין להתבונן בשאלה מהו המתיר החזק יותר - חולין או תרומה טהורה - אלא בחומרת האיסור המתבטל. בתרומה, חומרת האיסור היא מיתה בידי שמים: זר שאכל תרומה נענש בעונש חמור של מיתה בטרם עת. לעומת זאת כהן האוכל תרומה טמאה אינו אלא מבטל מצוות עשה, והגבלה זו קלה בהרבה.
לפיכך: אל תסתכל על עוצמת המתיר, אלא על עוצמת האיסור שאתה מבטל. אם איסור חמור כתרומה, הנושאת עמה מיתה בידי שמים, בטל בתערובת - קל וחומר שאיסור קל יותר, תרומה טמאה, שאין בה לכהן אלא ביטול מצוות עשה, ראוי שיתבטל אף הוא.
העיקרון היסודי:
לכאורה אין בתשובה זו כדי להשיב לבית שמאי, שהרי טענתם הייתה שיש להתמקד במתיר, במרכיב המאה, ושהקל וחומר נלמד בכיוון הפוך. אלא שדברי בית הלל הם יסוד גורף, ומכיוון שבית שמאי הסכימו לו יש להבינו כעיקרון כללי אף בהקשרים אחרים: בכל דיני ביטול איסור בתערובת אין מתמקדים בעוצמתו של המתיר, של המאה המעלים את האיסור, אלא בעוצמתו של האיסור בלבד.
המחשה לדבר: מגוון של איסורי מאכל קיימים בעולם, ומן התורה בטלים ברוב פשוט, אך חכמים קבעו סולם ספים - רוב, שישים, מאה, מאתיים - והכול לפי חומרת האיסור. בכלאי הכרם ובערלה, למשל, נדרש פי מאתיים, משום שאין אלה מאכלים אסורים באכילה בלבד אלא אף אסורים בהנאה, ומחמת איסור ההנאה הכפילו חכמים את השיעור ממאה של תרומה למאתיים. הרי שההתמקדות אינה במרכיב ההיתר אלא במרכיב האיסור.
ומשכך, הקל וחומר של בית הלל עומד יפה: איסור חמור של תרומה, הנושאת עמה מיתה בידי שמים, מתבטל כנגד מאה של חולין - קל וחומר שתרומה טמאה, שאין בה אלא ביטול עשה, תתבטל כנגד מאה יחידות של תרומה טהורה. זוהי תשובת בית הלל שבית שמאי הודו לה.
האם יש להוציא מן התערובת?
המשנה טרם סיימה. במקרים הקודמים, במשניות שלמדנו, הייתה מוטלת על החקלאי הזר חובה כלכלית להוציא כשיעור מה שנפל ולתיתו לכהן, ואף אם אין זו עוד תרומה - מתייחסים אליה כתרומה. הנקודה המרכזית הייתה שאין אדם רשאי ליטול לעצמו את ממון שבט הכהנים. כאן, לעומת זאת, הכהן עצמו הוא שאוכל את הכול, ולפיכך יש לברר האם בכלל יש להוציא דבר מן התערובת.
"רבי אליעזר אומר: תורם ותישרף" - רבי אליעזר עקבי בשיטתו של התנא שראינו במשניות הקודמות: חייב להתקיים תמריץ שלילי כלכלי. אחרת תיהפך התערובת למעין מכונת כביסה לתרומה טמאה, וכל תרומה טמאה תמצא את דרכה ליפול לתוך דברים ולהיעלם. שהרי הכהן שבידו מאה יחידות תרומה טהורה ויחידה אחת של תרומה טמאה שדינה לשריפה, יימצא מרוויח: משתיפול הטמאה לטהורה - יאכל מאה ואחת במקום מאה. לפיכך מורה רבי אליעזר להוציא יחידה אחת ולהתייחס אליה כאילו היא ממש זו שנפלה פנימה, אף שברור שאין הדבר כן מבחינה פיזית, ולשרפה. וכך אין הכהן מרוויח דבר, ואין מקום להתיר לו לתת לתרומה הטמאה ליפול פנימה בטעות. ראוי לציין כי רבי אליעזר היה מבית מדרשם של בית שמאי, ודבריו נאמרו לאחר שהודו.
"וחכמים אומרים: אבדה במיעוטה" - האיסור אבד בקוטנו. אף כאן מתמקדת הלשון בחלק האיסור: התרומה הטמאה שנפלה נעלמה מבחינה הלכתית, ולפיכך יש כאן מאה ואחת יחידות של תרומה, והכהן אוכל את כולן. אמנם נמצא מרוויח יחידה אחת, אך הדבר אירע בטעות. כמובן, אין מבטלים איסור לכתחילה, ואין הכהן רשאי להשליך תרומה טמאה לתערובת במתכוון; אך משאירע הדבר, כל מאה ואחת היחידות מותרות. כשם שאין אומרים על טיפת חלב שנפלה למרק העוף שהנה נתרבה המרק והרווחנו - אלא תאונה אירעה, ואין קונסים את הכהנים בקנס נוסף.
להלכה: הלכה כבית הלל וכחכמים - סאה של תרומה טמאה שנפלה למאה של תרומה טהורה, התערובת מותרת, והכהן אוכל את כל מאה ואחת היחידות כתרומה טהורה.