תרומות, פרק ה', משנה ג'. משנה זו באה בהמשך למשנה הקודמת ומציגה את הצד השני של המטבע: סאה של תרומה טהורה שנפלה למאה של חולין טמאין. שוב עומדת לפנינו יחידה אחת של תרומה שנפלה למאה יחידות של חולין, אלא שכאן התרומה היא הטהורה והחולין הם הטמאים.
הכלל, כפי שנתבאר פעמים רבות, הוא שמכיוון שיש בתערובת מאה ואחת יחידות, מוציאים יחידה אחת ונותנים אותה לכהן. נמצא שהכהן מקבל תרומה בחזרה, ולכאורה רשאי אף לאוכלה, שהרי מה שנפל היה תרומה, ומה שמוציאים מתייחסים אליו כתרומה.
אלא שאין להתעלם מן העובדה שרובו המכריע של מה שניתן לכהן, אף שאנו קוראים לו תרומה, טמא הוא בפועל. באופן מפליא אנו מתייחסים אליו כטהור, ואין בכך קושי, משום שמה שהכהן מקבל למעשה הוא חולין, והוא כביכול מעמיד פנים שזו תרומה ואוכלה כתרומה. ואולם מתחת לפני השטח קיימת אפשרות הטומאה, שהרי רובה של התערובת חומר טמא הוא, ואין רצוננו שהטומאה תתפשט אל תרומה אחרת.
משום כך נוהגים כאן אותם הסייגים שנתבארו בשתי המשניות הקודמות: לשמור על אותה סאה של תבואה ביובשה, כדי שלא תקבל הכשר לקבלת טומאה; ואם נרטבה - שלא במים; וכן לשומרה בכמויות קטנות, פחות מכביצה בכל מקום, שכן בפחות מכביצה אין הטומאה מתפשטת.
לשון המשנה:
"סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין" - יחידה אחת של תרומה שהייתה טהורה, שנפלה לתוך מאה יחידות של חולין שהיו טמאים.
"תעלה" - מוציאים יחידה אחת בודדת ומחזירים אותה לכהן.
"ותאכל נקודים" - הכהן רשאי אף לאוכלה, ובלבד שייזהר שלא תתפשט הטומאה: יאכלנה יבשה.
"או קליות" - או שיקלה אותה באש.
"או תילוש במי פירות" - ואף ללוש אותה לעיסה רשאי, ובלבד שהנוזל שישתמש בו לא יהיה מים אלא מי פירות, שאינם מכשירים לקבלת טומאה.
"או תתחלק לעיסות, כדי שלא יהא במקום אחד כביצה" - שיחלק את הכמות למנות קטנות, פחות מכביצה בכל מקום.
כלומר, בידו ליטול את אותה סאה של תבואה שהוא מתייחס אליה כתרומה, ולפזרה בין עיסות רבות, באופן שבשום עיסה לא יצטבר שיעור כביצה מן החומר הטמא - שהרי בפועל כמעט כולו טמא. נמצא שאין ליתן יותר מכביצה מאותה סאה בעיסה אחת, שמא תיעשה מקור טומאה בשיעור כביצה, שיוכל לטמא את התרומה האחרת שבתערובת.
לסיכום: במשנה זו התרומה שנפלה היא הטהורה והחולין הם הטמאים. מאחר שיש בתערובת מאה ואחת יחידות, מעלים יחידה אחת ונותנים אותה לכהן, והוא רשאי לאוכלה כתרומה. אך מכיוון שרוב מה שהוא מקבל טמא בפועל, נקבעו סייגים שימנעו את התפשטות הטומאה: אכילה יבשה, קליות, לישה במי פירות ולא במים, או חלוקה לעיסות רבות באופן שלא יהיה במקום אחד שיעור כביצה.