מסכת תרומות, פרק ב, משנה ג. במשנה הקודמת למדנו שהמפריש תרומה מאוכל טמא על אוכל טהור - אם עשה זאת בשוגג, שאינו יודע בשעת מעשה מה בידו, התרומה חלה; אך אם הפריש במזיד, בכוונה תחילה, קנסוהו חכמים ולא הניחו לתרומה לחול, וכופים אותו להפריש שנית כדי להגן על הכהן. במשנה שלפנינו סוטים לרגע מנושא התרומות לגמרי, ועוסקים בתחומי הלכה אחרים - מקצתם מדרבנן ומקצתם מדאורייתא - שבהם מבחינים בין עבירה בשוגג לעבירה במזיד.
רקע: שיטת רבי מאיר:
כדי להבין את המשנה כראוי יש לרדת לעומק הדברים ולעמוד על מה שמאחורי הקלעים. משנתנו הולכת בשיטת רבי מאיר, כדרכן של רוב המשניות שאין בהן ייחוס - משניות סתם, ללא תנא נקוב. ההנחה היא שמשנה כזו נוסחה במקורה על ידי רבי מאיר או על פי מסורתו, ובעת שרבי יהודה הנשיא ערך את המשניות נקט את גרסתו של רבי מאיר. מכיוון שכך, עלינו לברר תחילה מהי שיטתו.
בדאורייתא: אין קנס על עבירה בשוגג. אדם שעשה את הדבר האסור בטעות, בלא שהתכוון לכך, הדברים מתגלגלים כמות שהם - ייתכן שיתחייב קורבן וכדומה - אך אין מוסיפים עליו קנס מדרבנן. לעומת זאת, העובר על התורה במזיד, בכוונה תחילה, נקנס כדי שלא ייהנה החוטא ולא יצא נשכר.
בדרבנן: פעמים רבות אין קנס כלל; אך במקום שחכמים קנסו ואמרו "לא ניתן לך להיפטר בקלות", לא חילקו בין מזיד לשוגג, והקנס חל על הכול בשווה. בכך עומד רבי מאיר על סמכותם של חכמים ומחזקה.
עם זאת, כפי שנראה מיד, ישנם יוצאים מן הכלל לכלל זה.
"המטביל כלים בשבת":
אין מדובר בטבילת כלים המוכרת לנו - אדם הרוכש כלי חדש מגוי, העשוי מאחד החומרים הטעונים טבילה במקווה קודם השימוש הראשון, כמתכת. אדרבה, לדעת המחבר בשולחן ערוך ייתכן שמותר לכתחילה להטביל כלים אלה בשבת, והוא מביא גם 'יש אומרים' שאוסרים (אורח חיים סימן שכ"ג סעיף ז', ובמשנה ברורה שם באריכות).
המדובר כאן בכלי טמא, שאדם מבקש להטבילו במקווה כדי לטהרו ולהסיר ממנו את מעמד הטומאה. איסור זה מדרבנן: אם הטביל - הכלי אכן נטהר, אלא שחכמים אסרו זאת משום שהדבר דומה לתיקון מנא, לתיקון כלי, שיש בו חשש עבירה על איסור התורה של מכה בפטיש. אף שאין זו מכה בפטיש ממש, אלא שהדבר נראה כן במידת מה, אמרו חכמים שלא לעשות כן כלל, שמא יבואו לידי מכה בפטיש. נמצא שיש איסור מדרבנן להטביל כלים טמאים במקווה בשבת.
מקרה המשנה הוא באדם שעבר והטביל את כלי הטומאה שלו בשבת. "שוגג" - שלא ידע שהכלי טמא, או שלא ידע שהיום שבת, או שלא ידע שהדבר אסור - "ישתמש בהם", ומתירים לו להשתמש בכלי, ובוודאי כשאין לו כלי אחר, שאיננו רוצים שתתקלקל שבתו ולא יהיו לו כלים לאכול בהם. אך "מזיד" - שידע היטב שהכלי טמא ושאין להטבילו בשבת ועשה כן בכל זאת - קונסים אותו ואומרים "לא ישתמש בהם" בשבת, כדי שלא ייהנה מכך שעבר על תקנת חכמים.
לכאורה יש כאן קושי: אם המשנה כרבי מאיר, ומדובר בתקנה דרבנן, הרי אמרנו שרבי מאיר אינו מחלק בדרבנן בין שוגג למזיד; ואילו כאן מפורש שבשוגג ישתמש ובמזיד לא.
התשובה היא שכאן חששו חכמים שאם לא יהיו לו כלים לשימוש בשבת, תתקלקל שבתו, ואין אנו רוצים בכך שלא לצורך. ומה עשה בסופו של דבר? ניסה לעשות את הדבר הנכון, לאכול בטהרה, ובשוגג היה - לא ידע שמעשהו אינו כשורה, וסבר שהוא מקיים מצווה גדולה בתיקון כליו. מכיוון שכך, זהו יוצא מן הכלל בכללו של רבי מאיר: משנתכוון לטובה ופעל בשוגג, אין קונסים אותו במקום שהוא נזקק לכלים לשבת, שהרי קנס כזה יקלקל את שבתו ויש בו הרחקת לכת.
"המעשר והמבשל בשבת":
כאן כורכת המשנה שני עניינים שונים בתכלית:
מעשר: עישור בשבת אסור מדרבנן. כמו במקרה הקודם, אמרו חכמים שלא יעשר אדם את מאכליו בשבת, משום שהדבר נראה כמתקן את האוכל, וצעד אחד הוא ממכה בפטיש. לפיכך יש לעשר את המאכל קודם השבת.
מבשל: בישול בשבת אסור מן התורה, ואחת מל"ט המלאכות הוא. איסור חמור מאוד הוא, ובמזיד אף עונש מיתה בצדו; ואם עשה בשוגג - חייב להביא קורבן חטאת.
ואף על פי כן כורכת אותם המשנה יחד ואומרת: "שוגג - יאכל, מזיד - לא יאכל". אם הפריש או בישל בשוגג, שלא ידע שהיום שבת או שלא ידע שהדבר אסור - מתירים לו לאכול את המאכל; אך אם ידע היטב שמעשהו אסור - אסור לו לאכלו בשבת. נבאר זאת צעד אחר צעד.
בעישור, שהוא איסור דרבנן, הדין דומה לרישא: בשוגג אין קונסים, ובמזיד קונסים, ומאותה סברה עצמה. אדם זה לא ידע שמעשהו אסור, ניסה לעשות את הדבר הנכון ולקיים מצוות עישור המאכל, והוא נזקק למאכל לצורך שבת. משנתקיימו תנאים אלה - שנזקק למאכל, שנתכוון לטובה ושלא ידע שהדבר אסור - אין קונסים אותו, אף שהכלל לרבי מאיר הוא שבדרבנן קונסים שוגג ומזיד בשווה. זהו אפוא היוצא מן הכלל, ומתירים לו לאכול את המאכל אף בשבת לאחר שעישרו.
בבישול, שהוא איסור דאורייתא, הולכים אחר כללו הרגיל של רבי מאיר: בדאורייתא אין קנס על שוגג. לפיכך אם בישל בשוגג, בלא לדעת שהיום שבת או שהדבר אסור - יאכל, שאין קנס על מחלל שבת בשוגג. אך אם בישל במזיד, בכוונה תחילה - קונסים אותו ואומרים לא יאכל, ואין הוא נהנה כלל מחילול השבת שלו.
ההלכה למעשה:
ראוי לציין כי בהלכות אלה נחלקו התנאים, ורבים מן הפוסקים אינם פוסקים כרבי מאיר, ובכללם הברטנורא - הפוסק כרמב"ם, וכמותו המחבר בשולחן ערוך - הפוסקים כרבי יוסי. שיטתו של רבי יוסי הפוכה בערך מזו של רבי מאיר:
בדאורייתא: רבי מאיר אינו קונס את השוגג, ואילו רבי יוסי אומר שאף בשוגג מטילים קנס ועונש.
בדרבנן: רבי מאיר קונס שוגג ומזיד בשווה, כדי לחזק את סמכות חכמים; ואילו רבי יהודה אומר שאין הדבר הכרחי - את השוגג מעבירים בשתיקה, ואת המזיד עונשים.
להלכה, לדעת הרמב"ם והמחבר - ואף שרבים חולקים, כגון הגר"א ואחרים הפוסקים כמשנתנו - נוקט הברטנורא, שאחריו אנו הולכים בשיעור זה, שההלכה כרבי יוסי, וכן הלכה לספרדים בוודאי. נמצא שלמעשה אין פוסקים כמשנה זו: המבשל בשבת אפילו בשוגג - המאכל אסור לו בשבת עד מוצאי שבת; ואם בישל במזיד, בכוונה - אסור לו לעולם, אף לאחר השבת, ולעולם לא יאכל ממאכל זה, ואילו אחרים ימתינו עד מוצאי שבת. זהו תרחיש מפליא, וזו ההלכה למעשה לפי הברטנורא.
'בכדי שיעשו':
נקודה צדדית חשובה: אף לרבי מאיר, שהעושה במזיד אינו אוכל בשבת, יש לברר כמה עליו להמתין לאחר השבת. מוכר לנו העיקרון של 'בכדי שיעשו' - שיש להמתין את משך הזמן שהיה נדרש לעשיית המלאכה. לפי עיקרון זה, מאכל שבישולו אורך שעה ובושל בשבת, יש להמתין שעה שלמה לאחר צאת השבת קודם שיאכלוהו, שאם יאכל מיד נמצא נהנה וחוסך לעצמו שעת בישול.
אמנם אף שרש"י מבין שאותו 'בכדי שיעשו' חל אף כאן, רובם המכריע של הראשונים, ובהם הרמב"ם, וכן ההלכה למעשה, סוברים שאין דין 'בכדי שיעשו' בתחום זה כלל. דין זה נאמר רק בתחום של אמירה לעכו"ם: אדם שפעל שלא כראוי וגרם לגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת לתועלתו במקום שלא הותר - קונסים אותו ואומרים שאינו נהנה מאותה מלאכה, ועליו להמתין לא רק עד צאת השבת אלא גם את משך הזמן שהיה נדרש לעשייתה, כדי שלא ייהנה כלל מכך שגרם לגוי לעשותה בשבת. חכמים תיקנו קנס זה משום שאנשים עלולים לנסות להעביד גויים עבורם בשבת, וכך אין הם נשכרים אף לא בחיסכון בזמן.
אך בהקשר משנתנו, שבה מדובר ביהודי המבשל בשבת, אין דין 'בכדי שיעשו' לפי הרמב"ם ורוב הפוסקים. נמצא:
לרבי מאיר: בשוגג - אוכלו בשבת עצמה; במזיד - ממתינים עד מיד לאחר צאת השבת.
לרבי יהודה: בשוגג - ממתינים עד לאחר השבת, ואוכלים מיד בצאתה, ללא 'בכדי שיעשו'; ואם עשה במזיד - אסור לו לעולם, ולעולם לא יאכל ממאכל זה, ואילו אחרים ממתינים עד לאחר השבת.
"הנוטע בשבת":
אף נטיעת עץ בשבת אסורה מן התורה, שכן היא תולדה של זורע. אחת מל"ט אבות המלאכה היא זורע - זריעת זרעים ונטיעתם באדמה; ונוטע, שכפשוטו עניינו נטיעת עץ או שתיל באדמה, או שתילתו מחדש, אינו אב אלא תולדה, תת-קטגוריה של זורע.
דינו כדין בישול: הואיל והוא איסור דאורייתא, ורבי מאיר אינו קונס בשוגג, לפיכך "שוגג - יקיים": אם נטע בלא לדעת שהיום שבת או שהדבר אסור, מקיים את העץ לאחר השבת ואינו נדרש לעקרו. אך "מזיד - יעקור": אם נטע בכוונה בשבת, כופים אותו לעקור את העץ, כדי שלא ייהנה ממלאכה שנעשתה בשבת. וכן הדין אף אם העץ לא ישריש אלא זמן רב לאחר השבת, שכן עצם הכנסתו לאדמה אסורה, ומאחר שפעל במזיד אין מניחים לו לצאת נשכר - שכן רבי מאיר קונס עבירות מזיד בדאורייתא.
"ובשביעית":
אף בשנת השמיטה אסורה הזריעה, ואיסור הזריעה בוודאי מן התורה. באשר לנטיעה, ובפרט בנטיעה מחדש של עץ, יש בכך מחלוקת, ולשם הפשטות נניח שמדובר בנטיעת עצים ושאף היא אסורה מן התורה בשנה השביעית שבמחזור השמיטה. ומכיוון שכך: "ובשביעית, בין שוגג בין מזיד - יעקור". העובר ונוטע בשנת השמיטה, בין בשוגג בין במזיד, כופים אותו לעקור.
לכאורה תמוה: מדובר בדין דאורייתא, ורבי מאיר הוא המדבר, וכללו שאין קונסים שוגגים אלא מזידים בלבד. היה לנו לצפות שיאמר, כבדין שבת שלפניו, שאם נטע בשוגג בלא לדעת שזו שנת השמיטה יניחו לעץ במקומו, ורק במזיד יכפוהו לעקרו. ואף על פי כן אין אומרים כן, אלא בין בשוגג בין במזיד - חייב לעקור.
הטעם לכך, כפי שראינו במסכת שביעית שסיימנו זה עתה, הוא שחז"ל נלחמו בכל כוחם בהפרת השמיטה, שהייתה כנראה רווחת ונרחבת בתקופתם. מפני שהיה מצוי שאנשים מרמים את המערכת, משקרים ועושים בשמיטה דברים שלא הותרו להם, תיקנו חז"ל שורה שלמה של גזירות דרבנן קיצוניות בתקיפותן: הם דחפו את עבודות הקרקע אחורה אל תוך השנה השישית, אף במקום שאין בכך תועלת לעצים; וכן גזרו איסור ספיחין - שהתורה התירה לאכול את הגדל מאליו בשנה השביעית, ואילו חז"ל אסרו את רובם - וכל זאת משום שאנשים רימו את המערכת וטענו שהחיטה גדלה מאליה, בעוד שבאמת האדם עצמו זרעה והוא משקר.
וכיוצא בו כאן: מפני החשש הרווח שיזלזלו ישראל בהלכות שמיטה ויזרעו בשנת השמיטה, החמירו חכמים מאוד. אמרו: אף אם טוען אתה שבשוגג היה הדבר ובדרך מקרה, שלא ידעת שהדבר אסור או שזו שנת השביעית - יהיה הסיפור אשר יהיה - עדיין קונסים אותך. אף רבי מאיר מודה שבענייני שמיטה מחמירים ביותר, ואין מניחים לאדם ליהנות כלל, לא בשוגג ובוודאי לא במזיד, ולפיכך כופים אותו לעקור את העץ.
לסיכום: משנתנו, כשיטת רבי מאיר, מבחינה בין שוגג למזיד בארבעה מקרים: המטביל כלים טמאים בשבת (דרבנן) - בשוגג ישתמש ובמזיד לא, כיוון שנתכוון לטובה ושלא תתקלקל שבתו; המעשר (דרבנן) והמבשל (דאורייתא) - בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל; הנוטע בשבת (דאורייתא) - בשוגג יקיים ובמזיד יעקור; ואילו בשביעית, מפני חומרת התקנות שתיקנו חכמים כנגד המזלזלים - בין שוגג בין מזיד יעקור. להלכה נוקטים הרמב"ם, המחבר והברטנורא כרבי יוסי, שאף השוגג נקנס בדאורייתא, ואין דין 'בכדי שיעשו' אלא בענייני אמירה לעכו"ם.