תרומות פרק ב', משנה ב'. לפנינו האחרונה שבסדרת המשניות מן הסוג הזה, העוסקות בהפרשה משני כלים - א' וב'. לדוגמה: חמישים יחידות בכלי א' וחמישים בכלי ב', והאדם מבקש להפריש את שתי היחידות (שני האחוזים) כולן מכלי ב', עבור א' וב' יחד - האם רשאי הוא לעשות כן. המקרה שלפנינו זהה למקרה שבמשנה הקודמת: כלי אחד מכיל תוצרת טמאה וכלי אחד מכיל תוצרת טהורה.
במשנה הקודמת עסקנו בהפרשה מן הטהור על הטמא. שם למדנו כי אף שהמפריש עושה בכך טובה לכהן, כביכול, בתתו לו שתי יחידות של טהור, הרי מסיבות צדדיות - מחמת החשש של 'מן המוקף' - היה עליו להסמיך את הכלים זה לזה, ואין מסמיכים אותם די הצורך מחשש שהטהור ייטמא, ולפיכך אמרו חכמים שלא לעשות כן.
המקרה שבמשנתנו - הכיוון ההפוך:
במשנה ב' אנו הולכים בכיוון ההפוך: האדם מבקש להפריש תרומה מפירות טמאים על פירות טהורים. מדאורייתא ההפרשה חלה, אך מדרבנן הרי הוא מקלקל לכהן וממש מרמה אותו. שהרי אילו היו לו חמישים טמאים וחמישים טהורים, ונותן לכהן את חלקו ההוגן על פי היחס, היה נותן לו יחידה אחת מכל סוג: את הטהורה היה הכהן אוכל, ואילו את הטמאה אין הוא יכול לאכול - יכול הוא לשורפה, ואם היא משמשת לו כמקור דלק יש לו בכך הנאה, אך ברור שנוח לו הרבה יותר מזון לאכילה מתאנים לשריפה. נמצא שהמפריש מקלקל לו. לפיכך אמרו חכמים: אף שההפרשה מועילה מדאורייתא, מכיוון שסופו של דבר שהכהן מקבל את הצד הקצר של המקל, אין מניחים לו לעשות כן - אך עם הסתייגויות.
לשון המשנה:
"אין תורמין מן הטמא על הטהור" - אין להפריש תרומה מפירות טמאים על פירות טהורים. כלומר: א' טהור וב' טמא, והמפריש מוציא שתי יחידות מן הטמא שבכלי ב' עבור א' וב' יחד - אין הוא רשאי לעשות כן. "ואם תרם" - ואם עשה כן, מדאורייתא ההפרשה חלה, ועתה נבחן אם מדרבנן מניחים לה לחול.
שוגג: לא ידע שהתוצרת שבכלי ב' טמאה, אלא סבר ששני הכלים שווים בטהרתם, ולאחר שהפריש שתי יחידות מכלי ב' עבור ב' וא' יחד נודע לו שמה שבכלי ב' היה טמא. בזה אומרת המשנה "תרומתו תרומה" - בדיעבד, אף שלכתחילה לא היה לו לעשות כן, מאחר שלא ידע ועשה בשגגה, ההפרשה חלה. יש אפוא שתי יחידות מכלי ב', והן טמאות, והכהן צריך להסתדר עמן.
מזיד: ידע היטב שמה שבערימה א' טהור ומה שבערימה ב' טמא, ואף על פי כן נטל מערימה ב' עבור א' וב' - הרי הוא מרמה את הכהן בכוונה. בזה נאמר "לא עשה כלום": חכמים תקעו את רגלם ושמטו את השטיח מתחת רגליו.
דבר זה יוצא דופן הוא: אף שמן התורה ההפרשה מועילה, אומרים חכמים שאינה מועילה. רואים אנו כאן שיש בכוחם של חכמים למנוע בפועל ממה שהיה חל מן התורה מלחול. אין הם מסמיכים את האדם להפריש תרומה זו, שכן אין רצוננו לגרום הפסד לכהן, ולפיכך פוסלים אנו את ההפרשה לגמרי.
וכן בבני לוי:
המשנה ממשיכה שעיקרון דומה חל אצל בני לוי. ללוי יש מעשר ראשון, ומעשר זה הוא טבל - מעשר שעדיין לא הופרשה ממנו תרומת מעשר. נעמיד את הדברים בפשטות (אף בפשטות יתרה מדרכו של הברטנורא כאן): יש בידו מעשר, ועליו לתת עשרה אחוזים ממנו כתרומת מעשר. נניח שהניחו בארונו ונטמא.
מה הוא עושה? הוא מסתובב בעיר ואוסף מעשר משכניו. נניח שמה שקיבל תחילה והניח בארונו הם עשרה ליטר יין של מעשר, שהם טבל, שהרי לא הפריש מהם תרומת מעשר, ועליו ליטול לפחות אחד מן העשרה ולתתו לכהן. אך הוא משאיר את העשרה בארונו, ובכל פעם שהוא אוסף עשרה ליטר יין נוספים משכניו הוא אומר: חייב אני עשירית מזה כתרומת מעשר, ואיני נותנה מן העשרה שאספתי עתה, אלא מייחד ליטר אחד נוסף ומייחסו לעשרת הליטרים המונחים בארון שבביתי. וכך אכן מועיל. ראוי לציין כי דיני 'מן המוקף' מדאורייתא נוהגים רק בתרומה גדולה ובחלה, ואינם נוהגים בתרומת מעשר כלל; אך אף אם נניח את 'מן המוקף' בצד, הנקודה היא שהדבר אפשרי.
והמקרה שלנו הוא, שעשרת ליטרי היין שבארון הבית טמאים. נמצא, בדיוק כבחלקה הראשון של המשנה, שהלוי נוטל תרומת מעשר טמאה על מעשר טהור, וסופו שהוא מרמה את הכהן: כשימסור לו לבסוף את תרומת המעשר, לא יוכל הכהן לעשות בה דבר ולא לשתותה, שהכול טמא. ולכן הדין כאמור: אם ידע מה שהוא עושה - אין הפרשתו מועילה; ואם לא ידע, והיה הדבר בשוגג - הפרשתו מועילה.
דיוקו של הברטנורא:
הברטנורא מדגיש נקודה חשובה במקרה הראשון, זה של נטילת התרומה: מה שאמרנו שבשוגג מה שנעשה נעשה, אינו אמור אלא כאשר הפירות שבהם מדובר הגיעו לגמר מלאכה - כלומר סיימו את עיבודם, ולפיכך כבר הגיע הזמן המחייב להפריש מהם תרומה. אך אם הפירות הטמאים עדיין לא הגיעו לגמר מלאכה, ואין עדיין חובה מוחלטת להפריש מהם תרומה, נאמר שהתרומה לא הועילה ועליו לחזור ולהפריש, ואפילו במקרה של שוגג. קשה לראות כיצד ייתכן דין זה במקרה של המעשר שלפנינו, שהרי המעשר כבר נאסף וסיים את עיבודו.
שיטת רבי יהודה:
על כל זה חולק רבי יהודה ואומר: "אם היה יודע בו בתחילה". לדבריו אין הדבר פשוט כל כך, ויש מקרה ביניים: מה הדין אם ידע שהתוצרת טמאה, שהרי מישהו אמר לו שמה שבכלי ב' טמא, אלא ששכח את הדבר, ומתוך שכחה ייחד את התרומה למה שבכלי ב', ולאחר מכן הזכירו לו שהיה טמא? האם נחשב הדבר שוגג, שהרי בשעת מעשה לא ידע, או שמא מאחר שנאמר לו קודם לכן, אין הוא יכול לשכוח ולטעון שהיה שוגג?
זהו מה שקרוי שוגג הקרוב למזיד: מצד אחד שוגג הוא, שהרי לא ידע בשעת מעשה ונעשה בשגגה, אך מאידך יש כאן גבול של רשלנות, ולכן אי אפשר שלא לקרוא למעשהו קרוב למזיד. אומר רבי יהודה: אכן קרוב למזיד הוא, ואין ההפרשה מועילה - "לא עשה כלום". אף שהיה שוגג, ובשעת מעשה שכח וייעד בשגגה את הטמא שבכלי ב' לתרומה, אין בכך די, ובמקרה כזה אומרים חכמים שנטילת התרומה אינה חלה, כדין העושה במזיד.
אולם אין ההלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא: אף מי שידע ושכח, הרי זה שוגג, ותרומתו תרומה.