תרומות, פרק ט', משנה ב'. במשנה הקודמת פתחנו בדיון בהלכה, שכאשר אדם זורע תרומה בקרקע, הגידולים היוצאים ממנה נחשבים מדאורייתא חולין גמורים - טבל הטעון עישור רגיל - ואילו מדרבנן מתייחסים אליהם כתרומה. מכאן נוצר מצב מורכב: מדאורייתא מדובר בחולין רגילים, הכפופים לכל החומרות והדרישות החלות על גידולי חולין, ומדרבנן זו תרומה, הכפופה להלכות תרומה. מאחר שאנו נוקטים לחומרה לשני הכיוונים, באות משנתנו והמשנה שלאחריה לדון בהשלכות המעשיות.
חיוב מתנות עניים:
המשנה פותחת: "וחייב בלקט ובשכחה ובפאה" - מאחר שמדאורייתא הגידולים היוצאים משדה זה הם תבואת חולין רגילה החייבת במעשרות, חלה עליהם חובת מתנות עניים:
לקט: שיבולים בודדות, אחת או שתיים, הנושרות ארצה בשעת קציר החיטה. הנושרות נותרות במקומן ואין לאספן.
שכחה: האלומות הנשכחות. הקוצר אוסף בשדה צרורות קטנים של חיטה ומעבירם לגורן לעיבוד; אם שכח צרור אחד או שניים והותירם בשדה, אין הוא רשאי לשוב וליטלם, אלא מניחם לעניים.
פאה: חלק מן השדה, כאחד משישים, הנותר בלתי קצור, והעניים באים ולוקטים אותו לעצמם.
מתנות אלו אינן חלות על תרומה ממש, אלא שכאן אין זו תרומה מן התורה. ואולם, מאחר שמדרבנן דין תרומה לה, נוצרת הגבלה: אף שמתירים להשאיר גידולים אלו כמתנות עניים, עני שאינו כהן אינו רשאי לאוכלם, שכן מדרבנן היוצא מן האדמה נחשב תרומה.
כיצד, אם כן, ינהגו? המשנה קובעת: "עניי ישראל ועניי כהנים מלקטין" - הן ישראל שאינו כהן והן כהן רשאים ללקט מתנות אלו. אלא ש"עניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה, והדמים שלהן" - הישראל מלקט ואינו אוכל, ומוכר את מה שליקט לכהן.
המחיר הנגבה מן הכהן הוא המחיר המקובל לתרומה, ולא מחיר החולין. תרומה נמכרת בפחות בהרבה ממאכל חולין, שכן רק כהן, ורק כהן טהור, רשאי לאוכלה, ומשום כך אין הביקוש לה מרובה. הישראל שליקט מוכר אפוא לכהן במחירי התרומה המקובלים, והתמורה נשארת בידו לעשות בה כרצונו - זהו "והדמים שלהן".
שיטת רבי טרפון:
רבי טרפון חולק וקובע: "לא ילקטו אלא עניי כהנים, שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהן". לדעתו, לפנינו תקלה הממתינה להתרחש: מאחר שתבואה זו נידונה כתרומה מדרבנן, עלול מי שאינו כהן העוסק בליקוט הלקט, השכחה והפאה לשכוח בכך ולהכניס מעט לפיו, ונמצא אוכל תרומה מדרבנן. משום כך אין להתיר לעניים שאינם כהנים ללקט מתנות אלו, שמא יאכלון בשוגג.
תשובת רבי עקיבא:
רבי עקיבא משיב: "אם כן, לא ילקטו אלא טהורים" - אם אכן קיים חשש שאדם יכניס את המאכל לפיו מתוך שכחה, אין די בהגבלה לכהנים בלבד, שהרי גם כהן טמא, שאינו רשאי לאכול תרומה, עלול לשכוח ולאוכלה.
שתי דרכים להבין את דבריו:
שיטת הברטנורא: רבי עקיבא מקבל את הנחתו של רבי טרפון שיש לחשוש שמא יאכל בטעות, אלא שלדעתו לא הרחיק רבי טרפון לכת דיו: אכן יש להגביל את הליקוט, אך כהונה בלבד אינה מספקת, שכן אף כהן טמא עלול להיכשל, ואין להתיר את הליקוט אלא לכהן טהור. כך אכן משמע מן הברטנורא, שהרי הוא פוסק שההלכה כרבי עקיבא, כלומר שרבי עקיבא חולק על תנא קמא, אומר הלכה אחרת, ונפסק כמותו - שאין מלקט תרומה זו אלא כהן טהור.
פירוש נוסף: רבי עקיבא נוקט לשון רטורית ודוחה את חששו של רבי טרפון. לדעתו, אין להעלות על הדעת שאדם יאכל בהיסח הדעת מן המזון שהוא מלקט ויישכח שזו תרומה; ועל כן הוא משיב: לפי דרכך תצטרך להגביל אף את הטהורים. ומאחר שבוודאי אין נוהגים כן, ממילא אין למנוע גם ממי שאינו כהן ללקט.
כאמור, הברטנורא, וכמותו הרמב"ם, נוקטים בדברי רבי עקיבא כפשוטם ופוסקים כמותו להלכה: הנוטל תוצרת שהיתה תרומה וזורעה באדמה שלא כדין, היוצא ממנה תרומה מדרבנן. משום כך, מדאורייתא חייב הוא להשאיר לקט, שכחה ופאה; ומדרבנן, מאחר שזו תרומה ויש לחשוש שמא יאכל המלקט בטעות מתוך שכחה, אין מתירים ללקט מתנות אלו אלא לכהנים טהורים.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על ההשלכות המעשיות של הכפילות שבין דין התורה לדין דרבנן בזורע תרומה: מדאורייתא חייב השדה בלקט, בשכחה ובפאה, ומדרבנן דין תרומה לגידוליו. לפיכך קובע תנא קמא שהכול מלקטין, ועניי ישראל מוכרים את חלקם לכהנים בדמי תרומה והדמים שלהם; רבי טרפון מגביל את הליקוט לעניי כהנים מחשש תקלה; ורבי עקיבא מוסיף שאין מלקטין אלא טהורים - ובכך נפסקה ההלכה לדעת הברטנורא והרמב"ם.
במשנה הבאה נמשיך לעסוק בהשלכות הנוספות של דין הזורע תרומה.