המשנה השלישית בפרק ח' במסכת תרומות עוסקת לכאורה בעניין שאינו מענייננו, ומקומה נראה שייך למסכת מעשרות הבאה אחריה. מסכת מעשרות עוסקת בשאלה מאימתי חלה חובת עישור על המאכל, ואין הכוונה לתרומה גדולה בלבד, שהיא ההפרשה הראשונה, אלא אף למעשר ראשון וכיוצא בו.
הכלל בחיוב המעשר:
כל עוד לא הגיע המזון לכלל חיוב מעשר, מותר לאכול ממנו אכילת עראי - אכילה מקרית שאינה רשמית - לעומת אכילת קבע, שהיא אכילה קבועה ורשמית. הסף שממנו ואילך חובה לעשר קודם האכילה, אפילו בדרך עראי, הוא הגעת התוצרת לגמר מלאכה, היינו סיום העיבוד. בנסיבות רגילות זהו השלב שבו לא נותרה עוד מלאכה לעשות, והתוצרת מוכנה לאחסון.
בענבים, שהם נושא המשנה שלפנינו, אין דרך העולם לאוכלם כמות שהם: הכרם נועד בדרך כלל לייצור יין, ולפיכך האוכל ענבים חיים אוכל מפרי שעדיין לא הגיע לגמר מלאכה. אף על פי כן, אם גידל את הענבים כדי לאוכלם כפרי ולא כדי לעשות מהם יין, נחשב סיום הבצירה מן הגפנים לגמר מלאכה.
אלא שלעניין חיוב הפרשת מעשרות אין גמר מלאכה לבדו מספיק. אם בכוונת האדם להביא את התוצרת לביתו, בשונה ממכירתה בשוק, אין חובת עישור עד שיביאנה הביתה, ועד אז רשאי הוא לאכול ממנה אכילת עראי. נמצא שיש כאן שני עניינים: גמר מלאכה, ולאחריו הבאה הביתה.
עם זאת, ישנם מצבים שבהם אף שטרם הובאה התוצרת הביתה, חייבו חכמים לעשר קודם האכילה וביטלו את היתר העראי. אחד מהם הוא הכנסת הפירות אל החצר.
מעמדה של החצר:
בזמן המשנה נחשבה אכילה בפרהסיה למעשה שאינו הולם ואינו מכובד, ובני אדם אכלו בצנעה. מפורסמת ההלכה שהאוכל בשוק דומה לכלב, ואכילה כזו נחשבה גסות רוח (בדומה למעשים שבימינו נחשבים גסי רוח כשנעשים בפרהסיה). ליטול ענב ולטעום ממנו בשוק אין בכך פסול, אך לסעוד סעודה בפרהסיה נחשב דבר שאינו מכובד כלל, ועל כך אמרו חכמים שהעושה כן הרי הוא ככלב.
נקודה צדדית נאה: פעם ראה הרב ויקטור מילר את אחד ממתפללי בית הכנסת שלו אוכל בפרהסיה, ואמר לו: "האינך יודע שהאוכל בשוק דומה לכלב?". השיב לו הלה: "רבי, אך זהו דווקא בסעודה, כשנוטלים ידיים ואוכלים לחם, ואילו זו אינה אלא נשנוש קל". אמר לו הרב: "אם כן, אינך כלב - אתה גור".
לדעת חכמים, המקום הראוי לאכילה הוא הפרטיות או חצי-הפרטיות של הבית. החצר הייתה אזור חצי-פרטי: בזמן המשנה התגוררו במעין מבואות סתומים, שבהם הבתים סובבים שטח משותף הקרוי חצר, בדומה ללובי של בניין דירות בימינו - מרחב פרטי המשותף לדיירים. הבתים היו קטנים מאוד, ולפיכך רבות מן הפעולות נעשו בחצר: בישול, מלאכות ייצור ושהות פנאי. עם זאת נותרה החצר חצי-פרטית, שכן לא שימשה את הזרים אלא את בני החצר בלבד.
לפיכך ראו חכמים באכילה בחצר, לאחר שהוכנסו לתוכה הפירות שנגמרה מלאכתם, אכילה המחייבת עישור בנסיבות רגילות, שכן אין זו עוד אכילת עראי אלא אכילה שנעשתה קבועה מחמת ההבאה הביתה. יש להסתפק אם ההבאה הביתה היא השלב האחרון של גמר המלאכה, או שאלו שני עניינים נפרדים: גמר המלאכה בשדה ובשטח החקלאי, וההבאה הביתה כעניין בפני עצמו. כך או כך, ברור שהמכניס את פירותיו לחצרו חייב לעשרם.
המקרה הראשון: מן הגינה לחצר:
המשנה דנה באדם שנטל אשכול ענבים והחל לאכול ממנו תוך כדי הליכה. כיוון שאכל מן הגינה, בוודאי החלה אכילתו כאכילת עראי הפטורה ממעשר, ואף גמר מלאכה לכאורה לא היה כאן, שהרי בענבים עסקינן ולא ביין. אלא שעתה נכנס לחצרו, ובנסיבות רגילות הכנסת הפירות לחצר מחייבת עישור. השאלה היא אפוא: מי שהתחיל לאכול אכילת עראי ונכנס דרך אגב לחצר, האם חייב לעשר קודם שימשיך באכילתו, או שרשאי להמשיך מחמת שהתחיל באכילת עראי גמורה בשדה?
ובלשון המשנה: "היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר" - הוא נכנס מן הגינה שבחוץ אל החצר שהיא חצי-פרטית. האם רשאי הוא להמשיך ולאכול?
רבי אליעזר אומר: "יגמור" - רשאי הוא להמשיך באכילתו. ואין הכוונה שרשאי לאכול בתוך החצר, שהרי משהכניס את הפירות לחצר אינו אוכל בה בלא עישור, אלא שרשאי לצאת מן החצר ולשוב לאכילת העראי שלו בגינה.
רבי יהושע אומר: "לא יגמור" - אינו רשאי. משהביא את הפירות לחצר, שוב אין דרך חזרה: הרי הוא כמי שהגדיר באופן רשמי את הבאת התבואה הביתה, ולפיכך עליו לעשר קודם שישוב לאכול. וכן ההלכה כרבי יהושע.
המקרה השני: קדשה עליו השבת:
המקרה השני דומה מאוד: אף כאן החל לאכול את הענבים בגינה בדרך עראי, ואכילה זו מותרת, אלא שבמקום להכניסם לחצר אירע דבר אחר. בסך הכול ישנם שישה דברים ה"קובעים" למעשר, שאף שאין בהם הבאה הביתה, מהווים חציית סף המחייבת עישור:
הבאה לחצר - כמבואר לעיל.
השבת - האוכל בשבת אין אכילתו עראי לעולם. השבת היא תכלית ונקודת סיום, הכול בה נעשה בדרך רשמית, וכל אכילה בשבת נחשבת אכילת קבע.
בישול - אין אדם מבשל את מאכלו ואחר כך טוען שאכילתו עראי, שהרי בבישול קבע את האכילה.
התחלת העישור - המתחיל בתהליך העישור חייב לסיימו, ואינו יכול להפסיק באמצע.
כבישה - הכובש את פירותיו, כגון מלפפונים, אינו יכול עוד לומר שאכילתו עראי, שכן בכבישה קבע את האכילה במידת מה.
המקרה שלפנינו הוא אפוא: החל לאכול את הענבים בערב שבת ונכנסה השבת. האם מעתה עליו לעשר כדי להמשיך באכילתו? כאן ראוי להקדים כי המשנה סבוכה במקצת, משום שקיימות שתי גרסאות הפוכות זו מזו: המחלוקת היא בין רבי אליעזר לרבי יהושע, אך יש נוסחים המייחסים כל שיטה לתנא אחר, ויש שהראשון הוא רבי יהושע ויש שהראשון הוא רבי אליעזר. נביא את הנוסח שלפנינו, ובכל אופן ההלכה כרבי יהושע, שכן הלכה כמותו כנגד רבי אליעזר - אך למעשה ההלכה תלויה בגרסה שבידינו.
ובלשון המשנה: "חשכה לילי שבת" - היה אוכל את ענביו בערב שבת, שקעה עליו החמה ונכנס ליל שבת. האם רשאי להמשיך ולאכול מאותם ענבים?
רבי אליעזר אומר: "יגמור" - רשאי הוא לסיים את הענבים. ואין הכוונה שיאכל בשבת בלא עישור, שהרי כל אכילה בשבת נחשבת קבע ואסורה; אלא שלאחר צאת השבת, כיוון שהחל לאכול מן האשכול קודם לכן, רשאי לשוב ולאכול מאותו אשכול עצמו בלא לעשרו. ובשבת עצמה אינו יכול לאכול, שכן אף אין אפשרות לעשר בשבת, מפני שהדבר נראה כמתקן, שהרי מתקן הוא את הפרי - ענף מדרבנן של מלאכת מכה בפטיש.
רבי יהושע אומר: "לא יגמור" - אינו רשאי לאכול עוד מאשכול זה, ואפילו לאחר צאת השבת, עד שיעשר. בשבת עצמה פשיטא שאינו אוכל מהם, שהרי אינם מעושרים, ואף לאחריה אינו אוכל, מפני שהשבת קבעה אותם ואף הביאה אותם אל קו הסיום המוחלט המחייב עישור.
וההלכה כרבי יהושע. אך כאמור, מהי שיטתו של רבי יהושע למעשה - בזה גופו יש מחלוקת, כלומר חילוק בין הגרסאות השונות של המשנה.