לפנינו משנה שנייה בפרק ח' של מסכת תרומות, המהווה המשך ישיר למשנה הקודמת. פתיחתה בוי"ו החיבור - "וכולם" - מוסבת על הנידונים שנמנו שם.
הברטנורא מבאר כי "כולם" מתייחס לאישה שסברה שהיא עדיין נשואה לכהן והיתה אוכלת תרומה, ולעבד שאכל תרומה מתוך שסבר שהוא עדיין נמנה על בני ביתו של הכהן - ולאחר מכן הודיעו להם שהאישה גורשה, שאדונו של העבד מת וכיוצא בזה, ושוב אין להם רשות לאכול תרומה זו.
השאלה הנידונה במשנה: מה דינו של מאכל התרומה המצוי כבר בפיהם באותה שעה - האם עליהם לפולטו? מצד אחד, בשעה שהכניסו את המאכל לפיהם היתה זו פעולה לגיטימית: כל המידע שהיה זמין להם הצביע על כך שהם רשאים לאכול תרומה, ולא עשו כל דבר שאינו כשורה. מאידך, במשנה הקודמת למדנו שאותם אנשים עצמם חייבים בקרן וחומש כדי לזכות בכפרה על אכילת התרומה בשוגג, ולפיכך שיטתו של רבי אליעזר קשה במקצת ליישוב.
לשון המשנה ומחלוקת התנאים:
"וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם" - מאכל התרומה היה בתוך פיהם והם היו לועסים אותו, בשעה שהודיעו להם שאינם ראויים עוד לאכול תרומה זו:
רבי אליעזר אומר: "יבלעו" - תהליך האכילה כבר החל, ואין הם צריכים לפלוט את המאכל שבפיהם.
רבי יהושע אומר: "יפלוטו" - מכיוון שאנשים אלה אינם רשאים לאכול תרומה, מרגע שנודע להם שהם פסולים לאוכלה עליהם לפלוט את המאכל, אף שהתחילו לאוכלו מתוך מחשבה שהם רשאים בכך.
ואולם, כהן שסבר שהוא כהן ולמעשה הוא חלל, מעולם לא היה כשר לאכול תרומה זו. במקרה כזה אין הוא יכול לבלוע את התרומה, אלא עליו לפלוט אותה - אפילו לדעת רבי אליעזר.
הבבא השנייה: טומאה שאירעה באמצע האכילה:
מכאן עוברת המשנה מאכילת תרומה האסורה מחמת שוגג, לעניין אחר: איסור אכילת תרומה כשהאוכל טמא או כשהתרומה טמאה. אותו עיקרון בדיוק פועל כאן: האדם התחיל לאכול בהיתר גמור, ובאמצע הלעיסה אירע דבר ששינה את המצב. זהו מקרה חד וברור אף יותר מן המקרים הקודמים.
"אמרו לו נטמאת" - כהן עוסק באכילת מאכל התרומה שלו, ובאמצע הלעיסה טופח לו מישהו על הכתף ואומר לו: "שכחתי, אני זב, אני טמא - ועכשיו נטמאת גם אתה". בשעה שהכניס את המאכל לפיו והחל ללועסו היה הדבר כשר לחלוטין, ורק באמצע האכילה נעשה טמא. רבי אליעזר אומר: "יבלע", ורבי יהושע אומר: "יפלוט".
"ונטמאת תרומה" - מקרה דומה ובאותן הלכות, אלא שכאן לא הכהן נטמא, אלא התרומה עצמה נטמאה בעודה בפיו (הזב תחב את אצבעו לפיו של הכהן, או שנכנס לפיו מאכל טמא וכיוצא בזה). רבי אליעזר אומר "יבלע", שכן בשעה שהכניס את המאכל לפיו היה הוא טהור והמאכל טהור; ורבי יהושע אומר "יפלוט".
המקרים שבהם הכל מודים שיפלוט:
"טמא היית" - אמרו לו שכבר בכניסתו לבית עבר במקום שהיה בו מת ונטמא, ונמצא שבשעה שהכניס את מאכל התרומה לפיו כבר היה פסול, ומעולם לא הותר לו לאוכלו.
"וטמאה היתה תרומה" - מאכל התרומה נטמא שעות קודם לכן, עוד לפני שהכניסו לפיו.
"או נודע שהוא טבל" - כאן איננו עוסקים דווקא בתרומה ובכהן, אלא בכל אדם: נודע לו תוך כדי אכילה שהמאכל שבפיו הוא טבל, כלומר שלא עושר כראוי, ולפיכך אינו כשר לאכילה.
"ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו" - מעשר ראשון הוא המתנה הניתנת ללוי, ואף הוא צריך עישור: הלוי נותן עשירית ממעשרו לכהן, ואותה עשירית שמן העשירית נקראת תרומת מעשר. מעשר ראשון שהגיע ליד הלוי ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר - אסור באכילה עד שיעושר.
מעשר שני והקדש שלא נפדו - מעשר שני הוא מאכל שבשנים א', ב', ד' ו-ה' יש להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, או לפדות את קדושתו על מטבע; ואם לא עשה כן והוא נמצא מחוץ לירושלים, אכילתו אסורה. הקדש הוא מאכל שהוקדש לבית המקדש ונעשה קדוש, ואין אדם רגיל רשאי לאוכלו עד שייפדה או יינתן לבית המקדש לשימושו או למכירה.
"טעם טעם פשפש" - אדם האוכל מאכל רגיל וטעם בפיו טעם של פשפש. פשפש הוא כנראה פשפש המיטה, ובעברית מודרנית פירושו פרעוש - ולעניין ההלכה אין הבדל: יש חרק בפיו, ואין המאכל שבפיו ראוי לאכילה.
המשותף לכל המקרים הללו: המאכלים הללו מעולם לא היו כשרים ומעולם לא הותרו באכילה. משום כך, בכל הנסיבות הללו מודה אף רבי אליעזר - שהתיר לבלוע את המאכל שהתחיל לאוכלו בהיתר, כגון בתרומה שנטמאה לאחר שהכניסה לפיו - ולדברי הכל עליו לפלוט את המאכל.
הלכה למעשה:
מקרה שכיח הוא: אדם שאכל בשר ושכח זאת, ובירך על חתיכת שוקולד, או שאף הכניסה כבר לפיו, ורק אז נזכר. בכל המקרים הללו אין הוא רשאי לאכול, ואין לומר "הרי זה איסור דרבנן בלבד", "כבר עבר זמן" וכדומה. כל שאסור באכילה, ואפילו מדרבנן, אסור לאוכלו. ואם כתוצאה מכך תהיה זו ברכה לבטלה - כך הוא הדין, ועליו לפלוט את המאכל.