בהמשך לדיני אכילת תרומה שלא כדין, נתמקד כעת בהלכות הנוגעות לבת כהן. אישה שאביה כהן רשאית להינשא למי שתחפוץ, ואף למי שאינו כהן, ומכאן מתעוררות שאלות בדיני התרומה. הרשאים לאכול תרומה הם הכהן וכל בני ביתו, ובכללם אשתו ובתו.
נשים אף עשויות להיות בעלות זיקה לכהונה בזכות עצמן. האיסור לאכול תרומה חל על זר ועל זרה, כלומר על מי שזר לכהונה, ובת כהן אינה זרה לכהונה כלל: היא בת ביתו של כהן מיום היוולדה.
אלא שכאן מתעוררת המורכבות: בת כהן, שאכלה תרומה כל ימיה בבית אביה, עשויה להינשא למי שאינו כהן. משעה שנעשתה חלק ממשק בית חדש, בית של שאינו כהן, נפסלת היא מלאכול תרומה. משום כך יש לעמוד על התרחישים השונים של נישואיה, ובכללם מקרים שבהם היא נאסרת באכילת תרומה לצמיתות.
בת כהן שנישאת לישראל:
בנסיבות רגילות, בת כהן אוכלת תרומה עד שהיא נישאת. משנישאה למי שאינו כהן, נאסר עליה לאכול תרומה, אך אין היא נעשית זרה, שכן דרך החזרה פתוחה בפניה:
אם מת בעלה ואין לה ילדים חיים ממנו - חוזרת היא להיות חלק מבית אביה ואוכלת תרומה.
אם יש לה ילדים חיים מבעלה שאינו כהן - הרי החלה בית חדש משלה, בית המתקיים אף לאחר מיתת הבעל, ונשארת אסורה באכילת תרומה.
אם מתו כל אותם ילדים בחייה - שבה והותרה באכילת תרומה כהמשך לבית אביה הכהן.
מכאן העולה מן הדף הראשון: משנעשתה בת כהן, ברמה מסוימת היא בת כהן לעולם, שהרי אפשרות החזרה עומדת לה. אולם הדברים מסתבכים כאשר בת הכהן נישאת למי שאסורה לו על פי דין תורה.
הנישואין הפוסלים אותה:
זונה - הנישאת למי שהתורה אסרה עליה, כגון ממזר, שאין שום אישה יכולה להינשא לו, או מצרי, אדומי, מואבי ונתין, שהאיסור להינשא להם הוא מן התורה או מדרבנן. אישה כזו נעשית מה שנקרא בלשון התורה 'זונה', מונח מקצועי וטכני.
חללה - הנישאת, או אף רק מקיימת יחסים, עם מי שאסור לה מחמת הכללים המגבילים את נישואי הכהונה: גרושה שנישאת לכהן, אלמנה שנישאת לכהן גדול, או הנישאת לחלל. אישה זו נעשית חללה, כלומר מי שרוקנה ממעמד הכהונה שלה.
חלל הוא הצאצא של אחד מן הזיווגים הללו בין כהן לאישה שאין הכהן יכול לשאתה, מפני שדיני ההגבלות על הכהנים חלים על אותם נישואין. כלומר, כהן שנשא גרושה או זונה - בנם הזכר יהיה חלל, ובת כהן שנישאת לחלל נעשית חללה ואינה כשירה עוד לאכול תרומה.
הן הזונה והן החללה פסולות לעולם מלשוב ולאכול תרומה. נמצא שבידה של האישה לגרש את עצמה מן הכהונה, בכך שתינשא באופן שאינו מאפשר לה עוד לחזור לבית אביה או להינשא לכהן אחר. במשנתנו נחלקו התנאים אם אישה כזו נחשבת זרה לכהונה מעתה ולעולם, שהרי אלמלא נעשתה זונה או חללה היה בידה לחזור, ואילו עתה אין בידה. זהו הרקע, ומכאן נעיין במשנה.
שיטת רבי מאיר:
השיטה הראשונה במשנה היא שיטת רבי מאיר: "בת כהן שנישאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה - משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש". בת כהן רגילה, שאכלה תרומה עד נישואיה ונישאה לישראל, כלומר למי שאינו כהן, נפסלה מלאכול תרומה, אך אין היא זרה לכהונה, שהרי עשויה היא להתגרש ולהינשא לכהן, או לחזור לבית אביה אם לא יהיו לה ילדים מבעל זה.
לפיכך, אם אכלה תרומה לאחר שנישאה, אכן עשתה שלא כדין, שכן אין היא חלק ממשק בית של כהן, ועליה לשלם. אולם משאינה בכלל 'זרה' שבפסוק, פטורה היא מן החומש. משמעות הדבר היא שתשלומיה אינם תשלומי תרומה אלא תשלומי גזל: התרומה שייכת לכהנים, וכשאכלה אותה גזלה מן הכהן, ולכן משלמת ככל גזלן את שווי מה שאכלה. אין מקום לשלם בחולין הנעשים תרומה, ואם עשתה כן אין התשלום נעשה תרומה, ואין חיוב חומש, כלשון המשנה במפורש, אלא פיצוי כספי בלבד.
מיתתה בשריפה:
עניין נפרד לגמרי הוא דין המיתה. אישה שנואפת חייבת מיתה, ובלבד שהיו עדים כשרים שהתרו בה כראוי, שאם תעשה מעשה זה תתחייב מיתה, והסבירו לה את העלול להתרחש, והיא השיבה שאין זה מעכב בעדה. ואולם יש שתי מיתות שונות המבחינות בין בת כהן לשאינה בת כהן: מיתתה של בת כהן בשריפה, ומיתתה של כל אישה אחרת בחנק (ואין כאן המקום לפרט את גדריהן).
השאלה היא אפוא בבת כהן שנישאת לישראל ונעשתה חלק מביתו, ולאחר מכן זינתה: באיזו מיתה היא נידונה, כדין בת כהן או כדין שאינה בת כהן? על כך אומר רבי מאיר: "ומיתתה בשריפה" - אף על פי שנישאה למשפחה שאינה של כהן, לעולם היא בת כהן, ולפיכך נידונה במיתתה של בת כהן.
שתי הלכות אלו עקביות זו עם זו: אין היא זרה לעניין החומש בתרומה, וכן נידונה בשריפה ולא בחנק. עם זאת, הן נלמדות משני פסוקים שונים ואינן תלויות זו בזו בהכרח, אף שהן הולכות יחדיו.
נישאת לאחד מכל הפסולים:
ממשיכה המשנה: "נישאת לאחד מכל הפסולים - משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק". אם נישאה בת הכהן למי שפוסלה, בין שנעשתה זונה בנישואיה לממזר, לנתין, למצרי, לאדומי או למואבי, ובין שנעשתה חללה בנישואיה לחלל, או בהיותה גרושה שנישאת לכהן ואלמנה שנישאת לכהן גדול - הכל משתנה.
מאחר שפסלה את עצמה באופן שלא תוכל עוד לשוב לבית אביה ולאכול תרומה ולא תוכל עוד להינשא לכהן, נעשית זרה לדעת רבי מאיר, ומעמדה הכהוני נשלל ממנה לעולם. משום כך, אם אכלה תרומה בהיותה חללה או זונה, משלמת ככל זרה: קרן וחומש, ותשלומיה בחולין טהורים הנעשים תרומה, ומוסיפה עליהם חומש ככל אדם.
וכן לעניין המיתה: אם לאחר שנעשתה זונה או חללה זינתה, נידונה בתנאים הנדרשים כדין כל אישה שאינה בת כהן, ומיתתה בחנק. לדעת רבי מאיר איבדה את מעמד בת כהן שלה לחלוטין. אף כאן שני הדינים עקביים זה עם זה, אף שנלמדים מפסוקים שונים.
שיטת חכמים:
חכמים חולקים על רבי מאיר, וההלכה כמותם. לדבריהם: "זו וזו משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש" - אין נפקא מינה אם בת הכהן נישאת לישראל או שנעשתה זונה או חללה. בכל המקרים אין היא זרה, מפני מוצאה - מכהן באה. ואף שלא תוכל בהכרח לשוב ולהינשא לכהן או לחזור לבית אביה ולאכול תרומה משנעשתה זונה או חללה, לעולם אין היא זרה גמורה לכהונה.
לפיכך, אם אכלה תרומה בשוגג, חייבת אמנם בהשבה, אך משלמת רק כמי שנטלה דבר שאינו שלה, בהשבה כספית, ואינה כפופה לדין קרן וחומש של זר וזרה, שכן אין היא בכלל זה.
וכן לעניין המיתה: "ומיתתן בשריפה". אף דין זה נלמד מפסוק אחר, אך הוא עקבי עם קודמו: לדעת חכמים כל בת כהן, בין שנישאה לישראל ובין לפסולים, ובכל אופן שזינתה, מעמדה כבת כהן עומד לה מתחילה ועד סוף מכוח אותו פסוק, ולפיכך נידונה בשריפה בכל מקרה.
לסיכום: נחלקו רבי מאיר וחכמים במעמדה של בת כהן שנישאת לשאינו כהן. לדעת רבי מאיר, בת כהן שנישאת לישראל אינה זרה - משלמת קרן בלבד ומיתתה בשריפה; אך משנישאה לאחד מן הפסולים ונעשתה זונה או חללה, נעשית זרה גמורה - משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק. חכמים סוברים שבכל האופנים אין היא זרה, מפני שמכהן באה: משלמת קרן בלבד ומיתתה בשריפה, וההלכה כמותם.