משנה ס"ב היא משנה נפלאה, הבנויה על קודמתה. כבר למדנו את הכלל: האוכל תרומה בשוגג חייב בתשלום הקרן - עליו ליטול מאכל חולין שכבר עושר כדינו ולתתו לכהן, והוא נעשה תרומה חדשה מדאורייתא. נוסף על כך מוטלת עליו תוספת נפרדת של חומש, כלומר תוספת חמישית, שהיא רבע (25%) מן השיעור שנאכל. מי שאכל בשוגג ארבעה ענבים של תרומה, משיב ארבעה ענבים כקרן ומוסיף ענב חמישי כחומש.
שני פנים בתשלום הקרן:
פיצוי על הפסד ממוני: כשם שהנכנס לבית חברו ואוכל משלו חייב לפצותו ולהעמיד לו תמורה למה שאכל.
שימור הקדושה: מעין חוק שימור של קדושה - עליו ליצור תרומה חדשה, שהרי העולם כאילו חסר את התרומה שהייתה בו קודם לכן.
משום כך אין התשלום נעשה בממון אלא במאכל: ענבים רגילים שהופרשו מהם כל המעשרות, הראויים להיעשות תרומה מחדש. בדרך זו אין העולם מפסיד תרומה, ואף מתווספת עליה תרומת החומש.
למי משתלמים תשלומים אלו? לכהנים. וכאן דנה המשנה במקרה מרתק: אדם שאכל תרומה בשעה שלא הותרה לו - בשוגג ובדרך אכילה רגילה, ולפיכך נתחייב בקרן ובחומש - ולאחר מכן נעשה כשר לאכול תרומה. למי עליו לשלם?
המקרה הוא באישה. אישה שנולדה לאב שאינו כהן היא בת ישראל; אין היא כהנת, ודינה ככל מי שאינו כהן - אסורה באכילת תרומה, ואם אכלה חייבת בקרן ובחומש. אולם בת ישראל הנישאת לכהן נעשית חלק ממשק ביתו, וממילא זכאית לאכול תרומה.
דין זה נלמד מן הפסוק בבמדבר (י"ח, י"א), שכל הטהורים אשר בביתך רשאים לאכול את התרומה - ובא הכתוב לרבות אף את האישה, שאף שאינה מזרע כהנים הרי היא כעת מבני הבית. אף בני בית אחרים, ובכללם עבדים קנויים ובהמות, אוכלים תרומה כפי הנוגע להם, וזאת מפסוק אחר במקום אחר.
ומעתה המקרה שלפנינו: בת ישראל אכלה תרומה שלא כדין ונתחייבה בקרן ובחומש, ולאחר מכן נישאה לכהן, ומכאן ואילך היא רשאית לאכול תרומה. למי עליה לשלם את הקרן ואת החומש?
הדין תלוי בבעלות על התרומה שנאכלה:
תרומה שלא זכה בה כהן מסוים: תרומה שהייתה עומדת להינתן לכל כהן, ולא נטל שום כהן זכות פרטית באותו חלק - כעת, משנעשתה אשת כהן, הרי היא עצמה מקבלת כשרה, ויכולה לתת את התשלום לעצמה.
תרומה של כהן מסוים: כאן אין זו רק שאלה של השבת תרומה לעולם, אלא אכילת דבר שאינו שלה, ועליה לשלם פיצוי לבעליו.
במקרה הראשון היא רשאית לשלם לעצמה גם את הקרן - ארבעת הענבים שאכלה - וגם את החומש, הענב החמישי, ולאכול את חמשת הענבים הללו. ואולם עליה ליטול חמישה ענבים ולהכריז עליהם תרומה, ולתתם לעצמה כפיצוי. דין זה משקף בדיוק את היסוד שהוצג לעיל: עליה לשחזר את כמות התרומה שבעולם ואף להוסיף עליה. אין די בכך שתאמר "אטול זאת לעצמי ואאזן את החשבון לאפס" - היא נדרשת להעלות את חמשת הענבים לדרגת תרומה, ורק אז לאוכלם בעצמה.
במקרה השני, שבו התרומה שאכלה קודם נישואיה הייתה שייכת לכהן מסוים, הרי היא כגזלנית, שהזיקה לכהן ואכלה משלו. לפיכך עליה להשיב את ארבעת הענבים לאותו כהן שהיו ברשותו, שכן זהו רכושו - והוא הדין אילו אכלה משלו מאכל חולין רגיל, שהיה עליה לפצותו על הפסדו. אך את התוספת, אותו ענב חמישי הבא לפעול לה כפרה, רשאית היא לתת לעצמה בהיותה אשת כהן ולאוכלו בעצמה.
וכלשון חז"ל, לשון הקודמת אולי אף לעריכת המשניות ולכתיבתן:
"הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג" - אכילה דווקא, להוציא השחתה; ובשוגג דווקא, להוציא מזיד. ותרומה כאן כוללת את ארבעת סוגיה: תרומה גדולה, תרומת מעשר, חלה וביכורים.
"מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים" - סכום הקרן של מה שאבד משתלם לבעלים המקוריים, אם היו בעלים כאלה. ושוב, התשלום נעשה בחולין מתוקנים - תבואה מעושרת רגילה, המתעלה להיות תרומה מדאורייתא.
"וְחוֹמֶשׁ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה" - תוספת החומש אינה חייבת להינתן לבעלים המסוימים של התרומה שנאכלה, אלא לכל כהן שיחפוץ בו האוכל. ובמקרה שלנו, משנעשתה האוכלת אשת כהן, הרי היא עצמה מקבלת לגיטימי, ובידה לתת את החומש לעצמה או לכל כהן אחר שתרצה.
לסיכום: למדנו כי תשלום הקרן והחומש נועד גם לפצות על ההפסד וגם לשחזר את התרומה שבעולם ולהוסיף עליה, ולפיכך הוא נעשה במאכל ולא בממון. בת ישראל שאכלה תרומה בשוגג ולאחר מכן נישאה לכהן - אם אכלה תרומה שלא זכה בה כהן מסוים, משלמת קרן וחומש לעצמה, ובלבד שתעלה את הפירות לדרגת תרומה; ואם אכלה תרומתו של כהן מסוים, משיבה לו את הקרן, ואילו החומש - "לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה", ואף לעצמה.