לפנינו משנה ב' בפרק ד' - משנה סתומה שמשמעותה אינה מתבארת מלשונה. פירושים אחדים נאמרו בה, ואנו נעמוד על שני הפירושים שמביא הברטנורא. הדרך הנכונה ללמוד משנה זו היא לקרוא תחילה את לשונה ולתרגמה מילה במילה, בלי להיכנס לביאור התוכן, כדי לעמוד על הקשיים שבהבנתה; ורק לאחר מכן לגשת לשתי דרכי ההסבר של הברטנורא.
לשון המשנה:
"מי שהיו פירותיו במגורה" - מי שיש לו פירות, נניח תבואה, במגורה שבה מאוחסנת התבואה.
"ונתן סאה ללוי" - סאה היא מידה, נניח שנים עשר ליטר, שנתן ללוי.
"וסאה לעני" - סאה שנייה, שנים עשר ליטר נוספים, שנתן לעני.
"מפריש עד שמונה סאין ואוכלן" - הוא מפריש עוד שמונה סאין, ואוכל אותם.
"דברי רבי מאיר" - זו שיטת רבי מאיר.
"וחכמים אומרים, אינו מפריש אלא לפי חשבון" - לדעת חכמים אין הוא מפריש ואוכל אלא לפי החשבון.
כפי שרואים, משמעות המשנה מעורפלת למדי. הברטנורא מציע לה שני הסברים, העצמאיים לחלוטין זה מזה.
הפירוש הראשון של הברטנורא:
ההעמדה היא שבעל הבית, החקלאי הבעלים של התוצרת, הוא עם הארץ - כלומר אין לסמוך עליו בהכרח שעישר את תוצרתו כראוי, כפי שלמדנו במסכת דמאי. ואילו הפועל ששכר הוא חבר, המדקדק ומקפיד בהפרשת מעשרות כראוי. ההלכה היא שאין החבר יכול לסמוך על עם הארץ שעישר כראוי, וזהו יסודה של כל מסכת דמאי.
בזמן המשנה היה נפוץ מאוד שהפועלים מקבלים אוכל מן המעסיק כדבר שבשגרה, שכן רוב הציבור התפרנס ברמת קיום מחקלאות או מעבודה, ואספקת מזון לפועל הייתה חלק בלתי נפרד מתנאי העסקתו. מכאן נולדת בעייתו של הפועל שלפנינו: אין הוא יכול לאכול את האוכל שמספק לו מעסיקו החקלאי, בלי לוודא תחילה שהופרשו ממנו המעשרות הראויים.
המקרה שבמשנה הוא אפוא זה: הפועל שהוא חבר ומקפיד במעשרות, ראה את מעסיקו החקלאי נותן כלי של תבואה בשיעור סאה ללוי, ולאחר מכן כלי שני בשיעור סאה לעני. לא נתפרש אם מתנות אלו ניתנו כמעשר ראשון ללוי וכמעשר עני לעני, או שמא ניתנו סתם כמתנה. אומרת המשנה בשם רבי מאיר, שהפועל החבר רשאי להניח בבטחה שאכן היו אלה מעשר ראשון ומעשר עני.
משמעות הדבר היא שבנקודת הפתיחה היו כעשר סאין של תבואה הטעונות עישור: עשרה אחוזים מהן הולכים למעשר ראשון, ועשרה אחוזים נוספים למעשר עני. המספרים אמנם אינם מדויקים לגמרי, אך המשנה אינה מקפידה בכך פעמים רבות, ואין זה מעניינה כאן. לפי הנחות אלו רשאי הפועל להניח שהמתנות היו מעשר ראשון ומעשר עני, ונותרו כעת שמונה סאין של אוכל מעושר כראוי שמותר לו לאוכלו.
אשר לתרומה גדולה - אין כאן חשש כלל. הכלל, כפי שלמדנו במסכת דמאי, הוא שעל עם הארץ אפשר לסמוך שהפריש תרומה גדולה כראוי. ומלבד זאת, הפועל לא היה יכול לראות את הפרשתה במגורה, שהרי זמנה של תרומה גדולה הוא מיד עם גמר מלאכה, ולפיכך הופרשה עוד בגורן. נמצא שאין חשש תרומה גדולה, ומעשר ראשון ומעשר עני כבר ניתנו, ולכן רשאי הפועל להניח שהתבואה מעושרת כראוי ולאכול מתוכה עד סך של שמונה סאין. אלו דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים שאין הוא יכול להניח זאת בהכרח. שמא המתנה שניתנה ללוי הייתה מתנה בעלמא, ורק הכמות הנדרשת כדי להכשיר את הסעודה הנוכחית ניתנה כמעשר ראשון; וכך גם ביחס למתנה שניתנה לעני - שמא ניתנה כמתנה כללית ולא כמתנת מעשר עני, ורק המינימום הופרש כמעשר עני. שכן המעסיק יודע שעל הפועל לאכול, ולכן מן הסתם דאג לעשר כראוי לפחות את הסעודה שלפניו. לאחר שראה הפועל את הנתינה, רשאי אפוא להניח שהתבואה מעושרת כראוי עד כדי הסעודה הנוכחית בלבד - וזוהי משמעות "לפי חשבון": הכמות המחושבת של אוכל לאותה סעודה. אך בסעודה הבאה שוב אין הוא יכול להניח שהדברים מעושרים כראוי, וחוזרות אליו בעיות הדמאי הרגילות שיצטרך להפריש ולטפל בהן, ואין זה מעניינה של משנה זו.
לשון המשנה לפי הפירוש הראשון:
"מי שהיו פירותיו במגורה" - חקלאי שיש לו תבואה מאוחסנת במגורה.
"ונתן סאה ללוי וסאה לעני" - הפועל הבחין שבעל התבואה נתן סאה אחת ללוי וסאה שנייה לעני, ורשאי להניח שניתנו כמעשר ראשון וכמעשר עני בהתאמה.
"מפריש עד שמונה סאין ואוכלן, דברי רבי מאיר" - מכאן שרשאי להפריש עוד שמונה סאין מן המגורה, שהם בסך הכול עשר, והכול מעושר כראוי ואין בכך בעיה.
"וחכמים אומרים, אינו מפריש אלא לפי חשבון" - אין הוא רשאי להניח זאת, אלא מפריש רק כדי שיעור הארוחה שלפניו; ומעבר לכך עליו לחשוש שמא המוגש לו בארוחה הבאה אינו מעושר כראוי.
הפירוש השני של הברטנורא:
כאן מדובר במקרה שונה לחלוטין, ויש למחוק את כל התמונה הקודמת ולצייר תמונה חדשה - אף שהמילים הן אותן מילים. אין כאן פועלים ומעבידים כלל, אלא אדם אחד: בעל השדה ובעל התבואה, שיש לו תבואה במחסן הטעונה עישור. עדיין לא החליט איזו תבואה ברצונו לעשר, ואפשר שמסיבה כלשהי תהיה לו העדפה לאחת על פני חברתה. בא לוי ודופק על דלתו, ונותן לו סאה של תבואה; לאחר מכן בא עני ומבקש ממנו אוכל, ונותן אף לו סאה של תבואה.
לאחר מכן הולך בעל הבית אל האסם ואומר: הריני מעשר עשר סאין של תבואה. הוא בוחר עתה בדיעבד את התבואה, ומכריז: התבואה שבידי הלוי תהיה מעשר ראשון, והתבואה שבידי אותו עני, בכל מקום שהלך אליו, תהיה מעשר עני; ובכך יעושרו עשר הסאין כראוי, ונשארות בידי שמונה סאין שאותן אוכל. כלומר, לדעת רבי מאיר רשאי הוא להניח שאותו לוי עדיין מחזיק את סאת התבואה בשלמותה, וכך גם העני, ומתנות אלו ישמשו מקור להפרשת המעשרות הנדרשים מאותן שמונה סאין שנותרו באסם.
וחכמים אומרים: בשום אופן לא. מי אמר שהלוי לא אכל את התבואה, ומי אמר שהעני לא אכל את שלו? ואם אכל העני חלק מן התבואה או את כולה, שוב אינה עומדת לשמש כמתנת מעשר עני ולהיקרא מעשר על שמונה הסאין שבאסם. לפיכך אין בעל התבואה עושה דבר עד שיברר כמה נותר ממעשר ראשון וממעשר עני, ורק על סמך המידע המעודכן יפריש: אם יתברר שנשאר רק חצי מכל אחד מהם, אין הוא יכול לאכול שמונה סאין אלא ארבע בלבד, שהרי זה כל מה שעומד לרשותו. אין הוא סומך על ההנחה שהתבואה עדיין מצויה בידיהם, אלא מברר את העניין מחדש ומפריש לפי אותו חשבון.
לשון המשנה לפי הפירוש השני:
"מי שהיו פירותיו במגורה" - לבעל הבית תבואה מרובה במחסנו.
"ונתן סאה ללוי וסאה לעני" - נתן כלי אחד בשיעור סאה ללוי, וכלי שני בשיעור סאה לעני, בלי להכריז עליהם באותה שעה כמעשר ראשון וכמעשר עני.
"מפריש עליהן שמונה סאין ואוכלן, דברי רבי מאיר" - במועד מאוחר יותר נוטל עוד שמונה סאין מן המחסן ואומר: המעשר ראשון מונח ביד הלוי, והמעשר עני ביד העני שהלך לו, ואלה ישמשו מעשרות לסך של עשר סאין; נשארות בידי שמונה, ואותן אוכל. רבי מאיר מתיר זאת, שכן רשאי בעל הבית להניח בבטחה שהתבואה שנתן ללוי ולעני עדיין קיימת בשלמותה.
"וחכמים אומרים, אינו מפריש אלא לפי חשבון" - אין הוא מפריש מעשרות עד שיברר תחילה מה נותר בפועל ממעשר ראשון וממעשר עני, ואז יעשר את הנותר במגורה לפי החישוב המעודכן של מה שנשאר מאותן מתנות.
לסיכום: למדנו שני פירושים בברטנורא למשנה סתומה זו: לפי הפירוש הראשון עוסקת המשנה בפועל חבר האוכל משל מעבידו עם הארץ, ובשאלה אם רשאי להניח שהמתנות שראה ניתנו כמעשר ראשון וכמעשר עני; ולפי הפירוש השני עוסקת המשנה בבעל הבית עצמו, ובשאלה אם רשאי לקבוע בדיעבד שהמתנות שנתן ישמשו מעשרות לתבואה שבמחסנו. ויהיה הפשט אשר יהיה, ההלכה בוודאי כחכמים.