אנו לומדים את משנה ב' בפרק ג' של מסכת תרומות. המשנה הקודמת עסקה במי שהפריש תרומה מן היין, ולאחר מכן התברר שהיין שבידו הוא חומץ, ונולד ספק אם החמיץ קודם ההפרשה או לאחריה. שלושה מצבים נשנו שם:
אם ודאי שהיין כבר החמיץ בשעת ההפרשה - אין ההפרשה מועילה.
אם ודאי שהיה יין בשעת ההפרשה, וההחמצה אירעה לאחר מכן - הרי זו תרומה גמורה.
אם אין ידוע מתי אירע הקלקול - הרי זה ספק אם חלה על ההפרשה תורת תרומה.
מפני הספק נדרש להפריש הפרשה שנייה מן היין, ונמצאו בידו שני כלים: האחד ובו חומץ, והשני ובו יין. משנתנו באה לדון בדינם של שני הכלים הללו כאשר הם נופלים לתוך חולין.
נפילה של אחת מהן בלבד:
"נפלה אחת מהן לתוך החולין - אינן מדמעתן" - אם אחד הכלים, בין ההפרשה הראשונה שהיא עתה חומץ ובין ההפרשה השנייה שהיא יין, נפל לתוך יין או חומץ של חולין מאותו המין - אין הוא עושה את התערובת מדומעת כדרך שתרומה מדמעת. די ברוב פשוט של ההיתר, יין כנגד יין וחומץ כנגד חומץ, כדי להכשיר את כל התערובת. שלא כתרומה ודאית, שאין היא בטלה אלא באחד ומאה, כאן די בביטול ברוב, שכן אין כאן אלא ספק תרומה.
"נפלה שנייה למקום אחר - אינה מדמעתן" - הוא הדין אם הכלי השני נפל לתוך חבית אחרת של אותו המין. אף היא אינה נעשית מדומעת, ומותר לשתות את כל היין ואף את כל החומץ, שכן כל נפילה בפני עצמה בטלה ברוב.
"נפלו שתיהן למקום אחד":
שונה הדין כאשר שתי ההפרשות נפלו לתוך כלי אחד. משל למה הדבר דומה: לחבית גדולה שבה מתערב רוטב הכולל יין וחומץ יחדיו. במקרה כזה אין אפשרות למדוד את ההיתר של היין כנגד היין ואת ההיתר של החומץ כנגד החומץ בנפרד, שהרי כבר מעורבים הם זה בזה.
לפיכך שנינו: "מדמעות כקטנה שבשתיהן" - התערובת נעשית מדומעת ונדרש כנגדה אחד ומאה, אלא שאין הולכים אחר סך שתי ההפרשות, אלא אחר הקטנה שבהן.
הדוגמה לכך: אם נפלו חמישים ליטר חומץ וארבעים ותשעה ליטר יין, ובסך הכול תשעים ותשעה ליטר, אין נדרש מאה כפול חמישים אלא מאה כפול ארבעים ותשעה. הטעם: ודאי שנפלו לפחות ארבעים ותשע יחידות של תרומה, וכנגדן נדרשת מאה פעמים היתר. אשר ליחידה החמישים - ייתכן שהחומץ היה התרומה, ואז נפלו חמישים יחידות, אך אין בכך ודאות.
ומאחר שאין הדבר ודאי, ועיקר החיוב באחד ומאה אינו אלא מדרבנן, מקילים בספק זה ואין דורשים מאה כנגד החלק החמישים. אך כנגד ארבעים ותשעה הראשונים, שנפילתם ודאית, נדרשות מאה פעמים היתר כדי להכשיר את כל התערובת באכילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין שתי ההפרשות שנעשו מחמת ספק ההחמצה. כל אחת מהן שנפלה בפני עצמה לחולין מאותו המין - בטלה ברוב ואינה מדמעת, שאין כאן אלא ספק תרומה. אך משנפלו שתיהן למקום אחד, ואי אפשר עוד לשער כל אחת כנגד מינה, נעשית התערובת מדומעת ונדרש אחד ומאה - ומשערים כשיעור הקטנה שבשתיהן, מפני שרק היא ודאית, ובשאר מקילים מחמת הספק בדין דרבנן.