משנה ב' בפרק ה' של מסכת תרומות עוסקת אף היא בתערובת של מדומע. המקרה: סאה אחת של תרומה טמאה - יחידה שכבר נטמאה, וכל תועלתה לכהן היא לכל היותר כמקור דלק - שנפלה לתוך מאה סאים של חולין טהורים. מאחר שיש כאן מאה יחידות רגילות כנגד אחת, כשיעור הנדרש לביטול, נסתלקה לכאורה עיקר הבעיה, ולא נותרה אלא שאלה ממונית: להשיב לכהנים את הרכוש השייך להם, ולהחזיר לכהן יחידת תרומה אחת.
שתי בעיות נוספות עולות כאן:
'הלבנת' התרומה: זוהי הבעיה הקלה מבין השתיים. בעת החזרת הסאה לכהן, מקבל הכהן מאכל שלכאורה מותר לו לאוכלו. נמצא שהתרומה נכנסה לתערובת כשהיא טמאה וראויה רק להסקה, ויוצאת ממנה כתרומה חדשה לגמרי הראויה לאכילה. האם ראוי לאפשר זאת?
רכיב הטומאה הטמון בתערובת: בסופו של דבר, מה שיוצא מן התערובת כולל בתוכו רכיב מסוים של טומאה. אמנם דיני הביטול קובעים כי כאשר יש רוב, או השיעור הנדרש לביטול, הולך מעמד התערובת כולה אחר הרוב, והרי היא טהורה. אך אין להכחיש שהרכיב הטמא קיים וטמון בתוכה, ויש לחשוש שבנסיבות מסוימות תתעורר הטומאה מחדש ותתחיל להתפשט.
שיטת רבי אליעזר:
אומרת המשנה: "רבי אליעזר אומר: תרום ותישרף". מוציאים את אותה יחידה שנפלה לתערובת ומחזירים אותה לכהן, שכן אין להפיק תועלת מאי-החזרת הממון לכהן. אך מה שהיה משמש כמקור דלק, מוחזר לו כעת כדי להישרף בלבד.
יש לדייק בלשון "תישרף": בהקשר של תרומה משמעה בדרך כלל שריפה תוך הפקת הנאה, כגון הסקה, ואילו במקומות אחרים משמעה שריפה ללא הנאה כלל. הברטנורא מבאר במפורש שכאן, לדעת רבי אליעזר, חובת השריפה היא ללא הנאה, והרי זה שווה ערך ל"תירקב". התרומה מוצאת מן התערובת כדי שלא יהיה לחקלאי תמריץ כלכלי בנפילתה פנימה - שירוויח ויקבל יותר מבתחילה - אך אין הכהן רשאי ליהנות ממנה.
טעמו של רבי אליעזר מפורש במשנה: "שאני אומר: סאה שנפלה היא סאה שעלתה" - הרי זה כאילו אותה יחידה עצמה שנפלה פנימה היא זו המוחזרת לכהן. כמובן, אין כוונתו לכך כפשוטו; רבי אליעזר יודע שפחות מאחוז אחד מן התערובת הוא תרומה, ולא אירע נס שדווקא גרגירי התרומה הוצאו. אלא שהוא מבקש להתייחס לדבר לחומרה, ולהניח שהכול עדיין תרומה וכל התרומה טמאה. ואף שבדרך כלל רשאי הכהן לשרוף תרומה טמאה ולקבל ממנה הנאה, כאן מחמיר רבי אליעזר יותר: מתוך שאנשים עלולים שלא להתייחס למעמד התרומה ברצינות, עלול הכהן אף לבוא לאוכלה במצבה הטמא. לפיכך מצריך רבי אליעזר שריפה בלא הפקת הנאה כלל.
שיטת חכמים, וכן ההלכה:
חכמים מקילים הרבה יותר ואומרים "תעלה" - מוציאים סאה אחת ונותנים אותה לכהן, והכהן רשאי לאוכלה ולא רק לשורפה. נמצא שהתרומה אכן 'מולבנת': היא נכנסה כטמאה ויוצאת כראויה לאכילה. עם זאת, נותר החשש מן העובדה שחלקיקי טומאה מצויים בתוכה, ובתנאים הלא נכונים עלולה טומאה זו להתפשט.
שני התנאים להתפשטות טומאה במאכלים:
הכשר: כדי שאוכל יקבל טומאה, עליו להיות מוכשר לכך במים או באחד משבעת המשקין המכשירים אוכלין לקבל טומאה.
שיעור כביצה: כדי להעביר טומאה, צריך שיהיה במאכל לכל הפחות שיעור כביצה בנפח.
יש להדגיש נקודה שאינה אינטואיטיבית: אף שאירע כאן ביטול, ומעמדה ההלכתי של התערובת כולה הוא טהור, מודעים אנו לכך שמוטמעים בה מרכיבים טמאים, וקיימת אפשרות של 'חוזר וניעור' - שאותו מיעוט שאנו מתעלמים ממנו מבחינה הלכתית יתעורר מחדש ויהפוך למשמעותי הלכתית בהמשך. לפיכך, כמו במשנה הקודמת, יש להיזהר שהטומאה לא תוכל להתפשט: או בשמירת הכול יבש, או בשמירתו ביחידות של פחות מכביצה.
הסאה ניתנת לכהן במלואה, ונאמר לו: זו תבואתך, ואתה אוכלה כתרומה; אך מאחר שיש כאן חשש טומאה, ואין לאפשר עירובה עם שאר טהרותיו, עליך לוודא שלא תפיץ את הטומאה הטמונה בתוכה. לפיכך אומרת המשנה: "תיאכל ניקודים, או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות, ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה":
"ניקודים" - שתיאכל יבשה. ולפי פירושים אחרים, וכן דעת הרמב"ם, 'ניקודים' עניינו מנות קטנות של פחות מכביצה.
"או קליות" - קלויה, כדוגמת חיטה קלויה.
"או תילוש במי פירות" - מותר אף ללוש ממנה בצק, ובלבד שהנוזל המשמש ללישה לא יהיה מים ממש אלא מי פירות, שאינם מכשירים לקבלת טומאה.
"או תתחלק לעיסות" - לחלק את הסאה בין עיסות רבות, כך שבשום עיסה לא יהיה כביצה שלמה ממה שעלול להיות טמא בתערובת.
החישוב עצמו מעודן יותר: בסאה שהוצאה מן התערובת יש בערך אחוז אחד בלבד של טומאה כנגד תשעים ותשעה אחוזי טהרה - למעשה חלק אחד ממאה ואחד, ולשם עיגול נאמר אחוז אחד. לפיכך די להקפיד שלא לתת בעיסה אחת יותר ממאה ואחת ביצים מקמח זה, שבה יוכל הכול להתחבר ולהעביר טומאה. כל עוד ניתן הדבר במנות קטנות מכך, אין בכל עיסה שיעור של ביצה אחת של חלקיקים טמאים שיוכלו להתחבר יחד ולהעביר טומאה. ראוי לזכור שסאה היא שיעור גדול - מאה ארבעים וארבע ביצים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי אליעזר וחכמים בסאה של תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. רבי אליעזר מחמיר ואומר "תרום ותישרף", שכן "סאה שנפלה היא סאה שעלתה", ואין ליהנות ממנה כלל. חכמים מקילים ואומרים "תעלה", והכהן אף אוכלה, ובלבד שיישמר מהתפשטות הטומאה הטמונה בתערובת - בניקודים, בקליות, בלישה במי פירות או בחלוקה לעיסות שאין באחת מהן כביצה. וההלכה כחכמים.