תרומות פרק ב', משנה א'. המשנה שלפנינו עוסקת בשני כלים נפרדים, א' וב', שבשניהם תוצרת בעלת מעמד שונה. בשונה מן המשניות הקודמות, אין כאן הבדל בחיובי התרומה: שתי התוצרות שוות בדרגתן, וכל ההבדל ביניהן הוא שאחת טמאה ואחת טהורה. בנסיבות רגילות, מן התורה אין כל סיבה שלא יפריש אדם תרומה מן האחת על השנייה.
תרומה מן הטמא על הטהור:
יש לציין כי התורם מן הטמא על הטהור מקפח את הכהן, שכן אין הכהן יכול לעשות בתרומה טמאה דבר זולת שריפתה והפקת תועלת בשעת שריפתה. בשמן זית אפשר להדליק ולהאיר, אך ענבים טמאים אינם מועילים לו במיוחד. בנושא זה נעסוק במשנה הבאה.
תרומה מן הטהור על הטמא:
משנתנו עוסקת בנטילת הטהור עבור הטמא: בכלי ב' ענבים טהורים, ומהם מפרישים תרומה על ב' וגם על א', ואילו בכלי א' ענבים טמאים. לכאורה זו עסקה טובה לכהן: אילו היו חמישים ענבים בכל כלי, שבא' טמאים ושבב' טהורים, חייבים לו שני ענבים. אילו ניתן לו ענב מן הטמא וענב מן הטהור, זהו חלקו ההוגן, אך לאכילה יש בידו ענב אחד בלבד; ואילו כשנוטלים שני ענבים מן הטהור, נמצא שניתנים לו שני ענבים הראויים לאכילה.
אף על פי כן קובעת המשנה שאסור לעשות כן, מטעם חיצוני לחלוטין להלכות שנידונו עד כה. יש כאן הלכה נפרדת: בשעת הפרשת תרומה, וכן מעשר, נדרש שהכלים, הערימות או הקבוצות המתעשרות יחד יהיו סמוכים זה לזה - מה שנקרא 'מן המוקף', מלשון היקף וסמיכות. פרטיו הטכניים של דין זה, מה נחשב קרוב ומחובר די הצורך, מורכבים למדי, ונדון בהם במסכת חלה בעזרת השם. לענייננו די בכך שבנסיבות אלו היה צריך להניח את הענבים זה בסמוך לזה.
והחשש הוא שאם יונחו קרובים מדי, ייגעו הענבים זה בזה באופן המעביר טומאה מן הטמא אל הטהור, ואסור לטמא ענבי תרומה. משום כך חששו חכמים שמא ירחיקם אדם יתר על המידה ולא יקיים את דרישת 'מן המוקף'. ייתכן אפוא שלפנינו גזירה דרבנן שנועדה להגן על דין דרבנן, אף שראשונים רבים למדו שדרישת המוקף היא מן התורה. כך או כך, מתוך החשש שלא ישמרם בסמיכות מספקת מפני שיטמאו זה את זה, אמרו חכמים שלא ייטול אפילו מן הטהור על הטמא.
וזו לשון המשנה: "אין תורמין מן הטהור על הטמא" - אין ליטול ענבים טהורים, או כל תוצרת אחרת, עבור הטמא. "ואם תרמו, תרומתן תרומה" - בדיעבד חלה ההפרשה, שכן מן התורה היא מועילה לחלוטין.
"באמת אמרו":
כל מקום שהמשנה נוקטת בלשון "באמת אמרו", כוונתה שהדבר הנאמר עתה אינו שנוי במחלוקת ואין עליו עוררין; אין ראיה זמינה ואף אין בה צורך, אלא הדבר ברור כהלכה למשה מסיני. פעמים רבות אכן מדובר בהלכה למשה מסיני ממש, כלומר מסורת שבידינו מדאורייתא החוזרת עד משה בהר סיני, שאין לה רמז מובנה או דרשה בפסוקים להוציאה. כך למשל הדין שהתפילין צריכות להיות שחורות: אין פסוק המחייב זאת ואף לא דרשה שאפשר להוציא מן הפסוקים, ואף על פי כן בידינו מסורת מוחלטת שכך הוא.
אף כאן באה המשנה לומר שהדברים אמת שאין עליה עוררין כהלכה למשה מסיני, אף שאין זו בהכרח הלכה למשה מסיני כפשוטה, ובוודאי כשמדובר בדין דרבנן. ואכן, כפי שמציין הברטנורא כאן, לעיתים נוקטת המשנה בביטוי זה אף ביחס לדין דרבנן ברור ופשוט, כגון במסכת שבת.
ומהו אותו דבר שאין להכחישו ואין לחלוק עליו? "עיגול של דבלה שנטמא מקצתו" - עוגה של תאנים דחוסות שחלק ממנה נעשה טמא. אוסף של תאנים הדחוסות יחד אינו נחשב יחידה אחת, ואין ביניהן חיבור משפטי המחיל טומאה שווה על כולן; אילו נגע עכבר מת באחת התאנים, אין כל התאנים נעשות ראשון כאחת. כל תאנה עומדת בפני עצמה: התאנים הנחשפות והנוגעות ישירות בעכבר נעשות ראשון, הנוגעות בהן נעשות שני, והנוגעות באלו נשארות טהורות, שכן חולין (וטבל זה הוא חולין, שעדיין אינו תרומה) אינם מיטמאים כשלישי.
נדמיין חמש תאנים לחוצות בשורה, ועכבר מת הנוגע בהן מצד שמאל:
התאנה השמאלית ביותר, הנוגעת בעכבר - נעשית ראשון.
התאנה השנייה משמאל - נעשית שני.
שלוש התאנים הנותרות שמימין - נשארות טהורות.
נמצא שמבחינה מבנית לפנינו מקבילה מדויקת למקרה הקודם של שני הכלים: כאן שני צדדים, ימין ושמאל, שבימין הטהור ובשמאל הטמא. ואף על פי כן, בניגוד לרישא שבה נאמר שאין נוטלים מן הטהור עבור הטמא, כאן מותר ליטול מן התאנים הטהורות שבעיגול הדבלה עבור התאנים הטמאות.
הטעם לכך: אין מקום לגזירת 'מן המוקף' ולחשש שירחיק את התאנים זו מזו, שהרי כמות שהן הן כבר מחוברות ודחוסות יחד. אין עוד מה שיקרה מבחינת הרחקתן או צירופן, ומשבטל החשש בטלה הגזירה, וניתן לתרום מן הטהור על הטמא.
והוא הדין בכל אותם מקרים שבהם התוצרת מחוברת ומעורבת מלכתחילה:
עיגול של דבלה - עוגת תאנים דחוסות שנטמא מקצתה.
אגודה של ירק - כגון גזרים הקשורים יחד.
כרי של תבואה - ערימה גדולה של תבואה.
בכל אלו, אם מקצתם טמא ומקצתם טהור, נוטלים מן הטהור עבור הטמא, שכן הם נוגעים ומעורבים זה בזה כמות שהם.
"היו שני עיגולין, שתי אגודות, שתי ערמות":
בשורה זו אין חידוש גדול, אלא מקרה ביניים: שני עיגולים של דבלה, שתי אגודות של ירק או שתי ערמות של תבואה, "אחת טמאה ואחת טהורה - לא יתרום מזה על זה". כלומר, אין ליטול מן הטהור עבור הטמא, בדומה למה שנאמר בתחילת המשנה. החידוש הוא רק שבמקום כלים מדובר באותם עיגולי דבלה, אגודות ירק או ערימות תבואה, וההלכה נותרת כפי שנתבארה עד כה.
אולם רבי אליעזר חולק ואומר: "תורמין מן הטהור על הטמא" - לדעתו מותר ליטול מן הטהור שבכלי ב' עבור הטמא שבכלי א'. במילים אחרות, אין הוא חושש כלל לעניין 'מן המוקף', שמא יימנע מלקרבם די הצורך מחשש התפשטות הטומאה; ומשאין לו חשש זה, אין לו מניעה ליטול מן הטהור עבור הטמא. ואולם, אין ההלכה כמותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין תורמין מן הטהור על הטמא, ואם תרם - תרומתו תרומה, שכן מן התורה ההפרשה מועילה. טעם האיסור אינו בדיני התרומה עצמם אלא בדין 'מן המוקף': החשש שמא ירחיק את התוצרת יתר על המידה, מפני שקירובה תעביר טומאה מן הטמא אל הטהור. משום כך, בעיגול של דבלה, באגודה של ירק ובכרי של תבואה שנטמא מקצתם, מותר לתרום מן הטהור על הטמא, שהרי הם מחוברים ומעורבים ממילא; ואילו בשני עיגולים, שתי אגודות או שתי ערמות נפרדות - אין תורמין מזה על זה. רבי אליעזר מתיר אף בזה, ואין הלכה כמותו.