תרומות, פרק ט', משנה א'. פרק זה עוסק בהלכות זריעת תרומה. גרעיני חיטה - המאכל האופייני שבו עוסקת המשנה - ניתנים לשימוש בשני אופנים: אפשר לטוחנם ולאוכלם כקמח וכלחם, ואפשר להחזירם לאדמה, ואז תצמח שיבולת חדשה שממנה ייקצר יבול נוסף, ותתקבל תמורה גדולה יותר להשקעה.
הזורע תרומה מן התורה:
מן התורה, הזורע גרעיני תרומה באדמה - מה שיוצא מן האדמה הוא חולין רגילים, ואינו תרומה.
ראוי להבהיר כאן את המונח 'חולין', שכן הוא משמש בשני מובנים העלולים להתבלבל זה בזה:
חולין בניגוד לתרומה - תוצרת רגילה שאינה מקודשת ואינה מוגבלת לכהנים.
חולין בניגוד לטבל - תוצרת שהופרשו ממנה כל המתנות (תרומה, מעשר וכיוצא בהם), ולפיכך היא מותרת באכילה.
לפי זה, כשנאמר שהיוצא מזריעת תרומה הוא חולין, הכוונה למובן הראשון: היבול אינו מוגבל לכהנים. עם זאת הוא עדיין טבל, ויש להפריש ממנו מעשרות.
חששם של חכמים:
כל עוד התרומה שבידי הכהן טהורה, הריהו שומרה כגרעיני חיטה במטבחו, טוחן ומעבד אותה לפי הצורך ואוכלה. אך משנטמאה התרומה, שוב אין הכהן יכול לאוכלה, ולפניו שתי דרכים: לשרוף אותה, או להותירה לצורך זריעה.
אם היוצא מן הזריעה נחשב חולין, נמצא שיש לכהן תמריץ כלכלי מובהק: תחת שיקנה זרעים חדשים בעונת הזריעה, ישמור את גרעיני התרומה הטמאה על המדף עד שיגיע זמן הזריעה, ויחסוך ממון רב. כאן חששו חכמים: הגרעינים יימצאו בביתו במשך חודשים, וכיוון שהם ראויים לאכילה, עלול הוא לשכוח שזו תרומה טמאה ולאוכלה - איסור מן התורה גמור.
לפיכך ביטלו חכמים את התמריץ הכלכלי כולו וקבעו: הזורע תרומה, מה שיוצא מן האדמה נשאר תרומה. משכך, לא יעבד הכהן שדה שלם של תרומה, שהרי אין ערכה רב - רק כהן טהור רשאי לאוכלה, ואין אדם מעדיף תרומה על פני חולין. וממילא לא יטרח לשמור את זרעי התרומה הטמאה, אלא ישמידם.
דין דרבנן זה הוא מן המפורסמים שבשמונה עשרה הגזירות שגזרו בית שמאי בשעה שהיו הרוב בעלייה, כמסופר בגמרא בפרק שני של מסכת שבת (דף י"ז).
נמצא אפוא שהיוצא מזריעת תרומה הוא מדאורייתא חולין ומדרבנן תרומה. מצב כפול זה מוליד מורכבויות רבות, שכן יש לחשוש לחומרות משני הכיוונים, ובכך עוסקות המשניות הראשונות שבפרק.
לשון המשנה:
"הזורע תרומה שוגג - יופך" - הזורע גרעיני תרומה בשוגג, מתוך ששכח שתרומה היא, רשאי לעבד את האדמה ולהשמיד את הנבטים, כדי שלא ייתקע בשדה מלא תרומה. היתר זה נאמר רק עד שהגיעה החיטה לשליש הבשלתה, שכן משם ואילך היא נחשבת מאכל ודינה תרומה מדרבנן, ואסור להשמיד תרומה.
"ומזיד - יקיים" - הזורע זרעי תרומה ביודעין עשה איסור, ולפיכך מחמירים עמו ואין בידו רשות לעבד את השדה. הוא נאלץ לגדל את התרומה ולהפסיד שנה של יבול בשדהו על תוצרת שאין ערכה רב. הברטנורא מבאר: משזרע תרומה במזיד, השדה נראה ונחשב כשדה תרומה, ועיבודו נראה כהשמדת תרומה בכוונה, אף לפני שהגיע היבול לשליש הבשלה והפך למאכל ממש. לפיכך, אף שבנסיבות רגילות היה מותר לעבד שדה כזה, כאן החמירו חכמים ולא התירו זאת.
"אם הגיע לשליש - בין שוגג בין מזיד יקיים" - משהגיע היבול לשליש בישולו, שוב אין הבדל בין שוגג למזיד. הצומח נחשב כבר מאכל, וחלים עליו דיני תרומה, ואסור להשחית תרומה. לפיכך חייב לקיים את התרומה דרבנן שגדלה בשדה, ואינו רשאי לעבדו עוד.
היוצא מן הכלל - פשתן:
מבנה זה נוהג בכל סוגי היבול, למעט יוצא דופן אחד: "ובפשתן, מזיד - יופך". אף שזרע את זרעי הפשתן בכוונה, לא זו בלבד שמותר לו לחרוש, אלא שחובה עליו לחרוש ולהשמיד את הצמחים לפני שיגדלו.
הפשתן נזרע בעיקרו לשם הגבעולים: מוציאים מהם את הסיבים הארוכים ועושים מהם בד וטקסטיל. ואולם יש בו גם חלק אכיל - זרעי הפשתן, הנאכלים אף בימינו והם עשירים באומגה 3, וכן שמן הפשתן המופק מהם. גם בזמן חז"ל היו זרעי פשתן בשימוש, אלא שזהו שימוש משני בלבד.
הזורע זרעי פשתן של תרומה, הצמח היוצא מהם נחשב תרומה מדרבנן. מכיוון שמטרתו העיקרית של הפשתן היא הסיבים שבו, עשו חכמים את הצמח כולו תרומה. עתה עלול אדם לטעות ולסבור שרק הזרעים תרומה, ואילו הגבעולים מותרים ללא הגבלה. כדי למנוע כליל בלבול זה ויחס מוטעה לתרומה דרבנן של צמחי הפשתן, נקבע שיעביר עליהם מחרשה במהירות ולא יניח להם לגדול ולהבשיל לכלל מאכל, ובכך תיעקף כל הסוגיה מעיקרה.
לסיכום: בכל סוגי היבול הכלל הוא שהזורע תרומה בשוגג רשאי לחרוש ולהשמיד את הצמח, ובלבד שטרם הגיע היבול לשליש הבשלה ונחשב מאכל. אך הזורע במזיד - מחמירים עמו ואין מניחים לו לחרוש, והצומח הוא תרומה מדרבנן שעליו לנהוג בה כדין תרומה. משהגיע היבול לשליש, בין בשוגג ובין במזיד יקיים. הפשתן יוצא מכלל זה, ובו אף המזיד חייב להפוך את השדה.