תרומות פרק ח', משנה א'. משנה זו דנה בשאלה: מה דינו של מי שאכל תרומה מתוך מחשבה שהוא זכאי לאוכלה, ולאחר מכן נודע לו שלא היה מותר לו בכך. מדובר בטעות בשוגג: האדם סבר שיש לו זיקה לכהן, או שהוא עצמו כהן, ולבסוף התברר שאינו כן. המשנה שוקלת כמה מקרים, ונעמוד על כל אחד מהם בפני עצמו.
"האישה שהיתה אוכלת בתרומה":
אישה שאביה אינו כהן, אך נישאה לכהן. כחלק מביתו של הכהן, אשתו מותרת בוודאי באכילת תרומה. אלא שבאו ואמרו לה: "מת בעליך או גירשך". אם מת בעלה ואין לה ילדים, חוזרת היא להיחשב כחלק מבית אביה ואינה מחוברת עוד לכהן; אין היא זכאית עוד להיות חלק מביתו, ואף אין בית - אין עוד כהן. ממילא אינה מותרת עוד באכילת תרומה, ומאחר שאכלה, השאלה היא אם עליה לשלם קרן וחומש. התשובה, לפשטות העניין, היא שאכן עליה לשלם.
"או גירשך" - לכאורה תמוה כיצד אין אישה יודעת שהתגרשה, שהרי אין מגרשים אישה בעל כורחה. אלא שמדובר במי ששלחה שליח לקבל עבורה את גיטה: היא ידעה שעומדת להתגרש, וסברה שיעברו כשבועיים עד שיעשה השליח את דרכו ויקבל את הגט. בפועל הספיק השליח את שליחותו בתוך שבוע, ושלחו והודיעו לה שהגט כבר התקבל עבורה מוקדם מן הצפוי. נמצא שאכלה תרומה בטעות, בסוברה שעודנה נשואה, בעוד שכבר הייתה גרושה - ואף כאן אותה תוצאה: עליה לשלם קרן וחומש.
"וכן העבד שהיה אוכל בתרומה":
מדובר בעבד כנעני, הנחשב חלק ממשק ביתו של הכהן בהיותו קניינו, ומשום כך זכאי לאכול בתרומה. בעוד הוא אוכל את תרומתו, באו והודיעו לו אחת מאלה:
"מת רבך" - כלומר אין הוא עוד חלק ממשק ביתו. בדרך כלל היה בנו של הבעלים יורש אותו, ומאחר שהבן אף הוא כהן, אין בכך שינוי. אך ישנם תרחישים שבהם היורש היחיד הוא בתו של הכהן שנישאה לזר שאינו כהן, ובכך יצאה ממשפחת הכהונה, ועבדה של אישה כזו אינו זכאי; וכן אם היורש היחיד הוא נכדו דרך בתו שנישאה לזר, שהנכד אינו כהן. במקרים אלו נעשה העבד חלק ממשק ביתו של זר, ולא היה זכאי לאכול בתרומה.
"מכרך לישראל" - בעליך מכר אותך בינתיים לזר שאינו כהן, ונמצאת חלק ממשק ביתו של זר, שאינו זכאי לתרומה.
"נתנך במתנה" - ואם לא היה זה מכר אלא מתנה בלבד, הדין שווה.
"עשאך בן חורין" - אפשר לשחרר עבד, ואף באמצעות שליח. ובשונה מגירושי אישה, מאחר שמשנתנו מבינה כי שחרור העבד הוא תועלת גדולה עבורו, אין הוא צריך כלל להסכים לכך: הבעלים משחררו אף שלא בידיעתו, והשחרור חל. נמצא שהודיעו לעבד האוכל בתרומה בשורה טובה, שהכהן שהיה בעליו שחררו והרי הוא בן חורין; אלא שכעת מתברר שאכל תרומה שלא כדין, ועליו לשלם קרן וחומש כפיצוי.
כהן שנודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה:
כהן האוכל תרומה, מתוך שסבור שהוא רשאי בכך מדין כהן, ובא ולמד שפסקו בעניינו כי אמו הייתה גרושה או חלוצה - אישה שנעשה בה תהליך החליצה, שאף היא בכלל גרושה לעניין זה. ההלכה היא שאין כהן רשאי לשאת גרושה או חלוצה, ואם נשא כהן גרושה, נקרא הצאצא "חלל" - מלשון ריקון, שכן אדם זה נתרוקן מכהונתו. וחלל אינו רשאי לאכול תרומה. נמצא שאותו אדם שאכל את התרומה, ונודע לו שאינו כהן אלא חלל, אכל באיסור, ועליו לשלם פיצוי - קרן וחומש.
המשנה קובעת אפוא בפשטות, שבכל אותם מקרים - האישה, העבד והכהן שנתגלה בהם שאכלו תרומה שלא כדין - "רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר". לדעת רבי יהושע, בכל אותם תרחישים - האישה, העבד והכהן - כולם פטורים מתשלום הקרן והחומש. אולם לאמיתו של דבר אין רבי יהושע חולק על רבי אליעזר בעיקרון, ומחלוקתו אינה אמורה אלא במקרה מסוים ויוצא דופן.
רבי יהושע מדבר במקרה שבו אכילת התרומה אירעה בערב פסח, בשעת הדחק הגדול, כשהם עסוקים במצוות ביעור חמץ. תרומת חמץ הייתה מונחת לפניהם, אמרו: אין לנו אלא שעה אחת לאוכלה, ובלעוה. הם סברו שהם טרודים בדבר מצווה, וטעו מתוך עיסוק במצווה, בחושבם שהם עושים מצווה שלמעשה לא הייתה כזו. בזה, ורק בזה, אומר רבי יהושע שהם פטורים מתשלום הקרן והחומש.
ההלכה היא כרבי יהושע. ומשמעות הדבר: בכל תרחיש רגיל, אף אם סבר האדם שהוא אוכל תרומה כדין ולבסוף התברר שלא כן, חייב הוא בקרן וחומש. ואילו בתרחיש היוצא דופן, שהיה זה ערב פסח ואכלה רק כדי להיפטר מן החמץ שהיה שם, ונתברר שלא היה מותר לו מלכתחילה, ונמצא טועה בדבר מצווה - פטור.
כהן שעמד ומקריב על גב המזבח:
מכאן עוברת המשנה לנושא קרוב - לא באכילת תרומה, אלא בעבודת הכהן: "היה עומד ומקריב על גב המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה". כהן העושה את העבודה בפועל ומקריב קרבן על המזבח בבית המקדש, ובאותה שעה ממש, רגע אחד מאוחר מדי, מודיעים לו שאין הוא כהן כלל אלא חלל, שכן אמו הייתה גרושה או חלוצה. מה דינם של הקרבנות שהקריב? רבי אליעזר אומר: "כל הקרבנות שהקריב על גב המזבח פסולים" - שהרי לא היה כשר להקריב קרבנות, בהיותו חלל, וממילא נפסלו כל קרבנותיו. ומעתה יהיה אשר יהיה: אם צריכים הבעלים להביא קרבנות חדשים, יביאו קרבנות חדשים, שהרי אלו קרבנות פסולים.
רבי יהושע מכשיר, וההלכה כמותו: במצב כזה, בדיעבד, קרבנותיו של כהן זה שהיה למעשה חלל כשרים, ומי שהביאם יצא ידי חובתו. טעמו של רבי יהושע נעוץ בפסוק. ישנם מקורות שונים באיזה פסוק מדובר, אך תהא הדרשה אשר תהא, על יסודה מבין רבי יהושע שחלל שהקריב - בדיעבד עבודתו עולה.
מאידך, "נודע שהוא בעל מום" - כהן שהודיעו לו כי אמנם כהן הוא, אלא שיש בו מום הפוסלו מן העבודה בבית המקדש. אותו אדם לא ידע זאת כלל, וכעת מודיעים לו שאותו פגם שלא שמו לב אליו עד עתה עושהו בעל מום, ולפיכך אין עבודתו כשרה. כאן מודים הכול שעבודתו פסולה: מאחר שלא היה כשר ככהן להקריב ולעבוד בבית המקדש, נפסל למפרע כל מה שהקריב בזמן שהיה בעל מום.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין האוכל תרומה בטעות - האישה שנודע לה שמת בעלה או שגירשה, העבד שנודע לו שמת רבו, שנמכר או ניתן לישראל או שיצא לחירות, והכהן שנודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה. רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר, ומחלוקתו מצומצמת למקרה שבו נאכלה תרומת חמץ בערב פסח מתוך טעות בדבר מצווה, שבו ההלכה כמותו לפטור. עוד למדנו בדין כהן שעמד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, שרבי אליעזר פוסל את קרבנותיו ורבי יהושע מכשיר בדיעבד, וההלכה כרבי יהושע; ואילו בנודע שהוא בעל מום - הכול מודים שעבודתו פסולה למפרע.