מסכת תרומות, פרק ה', משנה א'. במשנה זו נלמד סוף סוף במפורש מה דינה של תרומה שנפלה לתוך חולין, כאשר אין בחולין פי מאה לבטלה לגמרי. אלא שהמשנה שוקלת גם גורם מסבך נוסף: מה הדין כאשר התרומה שנפלה הייתה טמאה, או כאשר החולין שנפלה לתוכם היו טמאים?
נקדים את הכלל: תרומה טמאה אסורה באכילה לכהן, אך מותר לשורפה ולהשתמש בה כמקור דלק. כך, למשל, שמן שנתקבל כתרומה טמאה - רשאי הכהן לשורפו ולהשתמש בו לתאורה. זהו הדין בדרך כלל.
"סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין":
סאה אחת של תרומה טמאה נופלת לכלי גדול שיש בו פחות ממאה יחידות של חולין. לפנינו תערובת מדומע קלאסית: התרומה אינה בטלה, לפחות לא מדרבנן, ולפיכך כל התערובת אסורה באכילה לזר. בדרך כלל הפתרון הוא שהזר, מי שאינו כהן, מוכר את כל התערובת לכהן, והלה אוכלה מחמת התרומה המעורבת בה. אך כאן אין הכהן יכול לאכלה, שהרי התרומה שנפלה טמאה היא ולא טהורה, ולכל היותר יוכל לשורפה.
אלא שחכמים החמירו במדומע יותר מאשר בתרומה טמאה רגילה. אף על פי שתרומה טמאה כשלעצמה מותרת בשריפה, לא התירו לכהן להחזיק תערובת גדולה זו הכוללת תרומה טמאה וחולין יחדיו, שמא ישהה אותה במטבחו זמן רב כמקור דלק ויבוא לאכול ממקצתה - איסור חמור. משום כך החמירו ואמרו שאף לישראל אין להתיר לתת את כל התערובת לכהן, אלא היא נשארת עד שתירקב.
ואין נפקא מינה מה טיבו של הדבר שנפלה לתוכו, ואף לא אם היה טמא או טהור. בכל המקרים ההלכה היא שהתערובת נשארת להירקב, שאם לא כן עלול הכהן להשהותה במטבחו זמן רב כמקור דלק ולבוא לאכלה בטעות; ומחמת החשש שיקלו בדבר אמרו חכמים: הנח לה, ותרקב.
המשנה מונה כמה חלופות לחולין רגיל:
חולין: מזון שהופרשו ממנו כל המעשרות כראוי.
מעשר ראשון: החלק הניתן ללוי, שעדיין יש להפריש ממנו תרומת מעשר.
מעשר שני: הנלקח לירושלים ונאכל שם.
הקדש: מזון שהוקדש לבית המקדש כבדק הבית, כמתנה כספית, ובית המקדש היה ממירו לכסף במכירתו לאחר ומשתמש בכסף לתחזוקת המקדש.
בכל המקרים הללו אין הבדל אם היו טמאים או טהורים: מאחר שנפלה לתוכם תרומה טמאה, כל התערובת נשארת להירקב - ובלבד שיש בהם פחות ממאה יחידות של הלא-תרומה המתערבות עם התרומה.
"ואם תרומה - היה חייב לשלם דמיהן":
אם אותה סאה שנפלה הייתה תרומה טהורה, לפנינו המקרה הקלאסי, ודינו: "ימכרו לכהנים בדמי תרומה". כל התערובת אסורה עתה במי שאינו כהן, שהרי אין עמה פי מאה של חולין, ולפיכך רשאי בעל התערובת למכור את כולה לכהן. הכהן אוכלה, והמוכר גובה את המחיר המקובל של תרומה.
למעשה, מחירה המקובל של תרומה נמוך בדרך כלל ממחירו של מוצר שאינו תרומה. אם מיכל תבואה רגיל עולה, לצורך הדיון, עשרה דולר, הרי תבואת תרומה הנסחרת בין הכהנים תימכר בפחות מכך, נניח תשעה דולר למיכל. הטעם לכך אינו רק בשל עקומות ההיצע והביקוש השונות אצל הכהנים, מפני שכהנים רבים מקבלים תרומה; אף אילו היו שוות, היה הכהן מעדיף בנסיבות רגילות לרכוש חולין על פני תרומה. מדוע? מפני שהחולין אינם חשופים להיטמא ולהיפסל לאכילה, ואילו התרומה נתונה תמיד בסיכון שתיטמא בשוגג ושוב לא תיאכל. מחמת חיסרון זה לא ישלם כהן בדעה צלולה עבור תרומה כמחיר החולין, ולפיכך מחירם המקובל של מוצרי תרומה נמוך מן המוצרים המקבילים.
ויהיה השער אשר יהיה, את המחיר המלא הזה רשאי הוא לגבות מן הכהן, "חוץ מדמי אותה סאה" - אין בעל התערובת רשאי לגבות מן הכהן עבור מרכיב התרומה שנפל פנימה, שהרי תרומה זו ממון שבט היא ושייכת לכהנים. חייב היה לתתה להם, ואין הוא גובה מהם עבור מה ששייך להם בדין.
לדוגמה: קופה אחת של תרומה נפלה לתוך עשר קופות של חולין, והכול טהור. כעת עליו למכור לכהן את כל אחת עשרה היחידות, אך לגבות על עשר בלבד. אם קופת תבואה רגילה נמכרת בעשרה דולר, ותבואת תרומה בתשעה, אין הוא יכול לגבות תשעים ותשעה דולר, שכן אחת מתוך אחת עשרה שייכת בדין למשפחת הכהונה כתרומה. נמצא שהוא גובה מן הכהן תשעים דולר בלבד עבור אחת עשרה יחידות של תערובת מדומע, והכהן אוכל את כולה בטהרה.
"אם למעשר ראשון נפלה - יקרא שם לתרומת מעשר":
מעשר ראשון הוא המתנה הניתנת ללוי, ועדיין רובצת עליו חובת הפרשת תרומת מעשר - עשירית. נניח שביד הלוי כלי ובו עשר יחידות חיטה של מעשר ראשון, ונפלה לתוכן יחידה של תרומה. עתה יש בידו אחת עשרה יחידות דגן, ואין הוא יכול לתתן לכהן כמות שהן, שהרי עדיין קיימת מצווה נפרדת לעשר את המעשר הראשון.
פשט ראשון: הלוי קורא שם ומכריז: "אחת מעשר יחידות המעשר שבתערובת זו תהיה תרומת מעשר על התערובת". כעת יש לפניו אחת עשרה יחידות: אחת תרומה גדולה, אחת תרומת מעשר ותשע מעשר ראשון. את כולן ימכור לכהן, אך יגבה על תשע בלבד, שהרי שתי היחידות האחרות שייכות לכהן ממילא.
פשט שני (שאינו חולק, אלא אופן אחר): הלוי עשוי להעדיף שלא למכור את התערובת לכהן במחיר המוזל של תרומה. שכן על תשע יחידות המעשר הראשון יגבה תשעה דולר ליחידה בלבד - שמונים ואחד דולר, במקום תשעים דולר שהיה מקבל אילו נמכרו כתבואה רגילה. לפיכך יביא הלוי תשעים יחידות נוספות של מעשר ראשון שיש לו ממקורות אחרים, יעמידן בצד הכלי שבו התערובת ויאמר: "אחת מעשר יחידות המעשר הראשון שבתערובת תהיה תרומת מעשר על שאר העשר, והתשע הנותרות יהיו תרומת מעשר על תשעים היחידות שהבאתי". בכך הוא ממקם את כל חובת תרומת המעשר שלו בתוך התערובת בלבד. עתה כל אחת עשרה היחידות הן תרומה גדולה או תרומת מעשר, והוא נותנן לכהן בחינם והכהן אוכלן כמות שהן; ואילו הלוי אינו נזקק למכור דבר בהנחה, ומשאיר לעצמו את כל תשעים הסאים - ואינו מפסיד דבר מבחינה כלכלית.
מעשר שני והקדש - "הרי אלו יפדו":
אם נפלה התרומה לתוך מיכל של מעשר שני, אין אפשרות לתתו לכהן, שהרי אף הוא היה צריך להיאכל בירושלים ובטהרה, ורובצות עליו הגבלותיו השונות של מעשר שני. אלא שקיימת אפשרות לפדות את קדושת המעשר השני על מטבע או מטבעות, להעלותם לירושלים ולקנות בהם שם מוצרי מזון חדשים. בכך מועברת הקדושה מן המעשר השני אל המטבעות והמעשר מתחלל - וזהו הפדיון. לפיכך, קודם שימכור את התערובת לכהן במחיר מרכיב החולין, עליו לחלל תחילה את אותו מעשר שני על מטבע.
ואותו הדין כאשר התרומה נפלה להקדש. הקדש פירושו שאדם הקדיש את רכושו להיות רכוש בית המקדש, ומדובר כאן בבדק הבית, כלומר במתנה כספית. זוהי קדושה חיצונית: התבואה שניתנה לבית המקדש אינה קדושה מצד עצמה, ואין הקדושה חלק מעצם מהות החומר, אלא היא ספוגה בקדושה מפני שהיא מתנתו ורכושו של בית המקדש. משום כך קיימת האפשרות להעביר את הקדושה מן ההקדש אל דבר אחר, כגון כסף. (אילו היה קדוש מצד עצמו, כדבר שהוקדש להיקרב כקורבן, לא ניתן היה לחללו.)
למעשה: היו לו עשר יחידות קמח והוא אמר "קמח זה יהיה מתנה לבית המקדש", ובטרם נתנו נפלה לתוכו יחידת תרומה. עתה יש לפניו אחת עשרה יחידות - עשר של הקדש ואחת של תרומה - ואין הוא יכול לתתן לכהן, שהרי אין הכהן אוכל הקדש. תחילה יחלל ויאמר: "בכל מקום שנמצאות עשר יחידות ההקדש בתערובת זו, תיפדה קדושתן ותועבר על מטבע כשוויין". ואז ימכור את כל אחת עשרה היחידות לכהן במחיר עשר יחידות של תרומה, ובכסף שעליו חילל את ההקדש ישתמש לתת לבית המקדש.
"ואם טמאים היו" - כשהחולין טמאים והתרומה טהורה:
המקרה האחרון: אותה יחידת תרומה שנפלה לתוך פחות ממאה יחידות חולין ויצרה את תערובת המדומע הייתה טהורה, ואילו החולין שנפלה לתוכם היו טמאים. כאן ניתן וצריך לתת את התערובת לכהן, ואפשר למכור לו אותה במחיר מרכיב הלא-תרומה. אלא שיש כאן עניין נפרד: הכהן אינו רשאי לטמא את התרומה ואינו יכול להניח לה להיטמא.
ואין החולין הטמאים מטמאים את התרומה מאליהם. אף במגע ישיר - כדי שאוכלים, ובכללם תרומה, ייטמאו, טעונים הם תחילה הכשר, כלומר הכנה לקבלת טומאה. וזה נעשה בהרטבת האוכל באחד משבעת המשקין המכשירים, ובלבד שההרטבה לא תהיה בניגוד לרצונו (דרישת 'ניחא ליה'). כל עוד לא נרטבה התרומה - חסינה היא מלהיטמא. המכשול מתעורר בהכנת הלחם: הכהן טוחן את התרומה יחד עם החולין ומוסיף מים ללישת הבצק, ובאותו רגע שהורטבה נעשית התרומה מקבלת טומאה, ומכוח מגעה בחולין הטמאים היא נטמאת - וזה אינו טוב.
סימנם של שבעת המשקין: "יד שחט דם" (בקריאה: "יד שוחטת דם"), ואין לו משמעות אלא כסימן בלבד:
יו"ד - יין.
דל"ת - דבש (דבש דבורים).
שי"ן - שמן (שמן זית).
חי"ת - חלב.
טי"ת - טל.
דל"ת - דם.
מ"ם - מים.
רק שבעה משקים אלה מכשירים מאכל להיטמא. מי פירות רגילים, כמיץ תפוחים, אינם מכשירים: תבואה שנרטבה במיץ תפוחים לא הוכשרה ואינה מוכנה לקבל טומאה.
הלכה נוספת שיש לדעת בעניין העברת הטומאה: כדי שאוכל יעביר טומאה, עליו להיות בשיעור הנדרש, והוא כביצה. פחות מנפח ביצה של אוכל - אף אם הוא טמא ובא במגע ישיר עם אוכל אחר, אינו מעביר את טומאתו. זהו דין נפרד בפני עצמו.
לפיכך אומרת המשנה שכאשר החולין היו טמאים - ואותו הדין במעשר ראשון, במעשר שני ובהקדש, שיש לנהוג בהם ככל האמור לעיל - על הכהן לעשות את הנדרש כדי שבאכילת התערובת לא תיטמא תרומתו. וכיצד יעשה זאת?
"נקודים" - לפי הברטנורא, נקודים משמעו יבש: מאחר שלא נרטב מעולם, אין אפשרות להעברת טומאה. ואחרים אומרים שנקודים היינו מנות בצק קטנות מאוד, שמגבילים את גודלן כך שלא יהיה בבצק כביצה של חולין טמאים.
"קליות" - קלוי ויבש, כעין חיטה תפוחה (המוכרת בישראל כ'שלווה'). בקלייה נעשית החיטה ראויה לאכילה וטעימה, אך היא יבשה לחלוטין, ומשום כך אין אפשרות שתיטמא ותעביר את טומאת החולין אל התרומה הטהורה.
"או ילושו במי פירות" - כאשר הכהן מכין בצק המורכב מקמח החולין הטמא ומקמח התרומה הטהור, לא יוסיף מים רגילים המכשירים את האוכל להיטמא, אלא ילוש במי פירות: מיץ תפוחים, מיץ תותים או מיץ רימונים. לחם הנעשה מתערובת כזו אינו מקבל טומאה, ואין בו העברת טומאה.
"או יחלק את העיסות עד שלא יהא במקום אחד כביצה" - יפזר את הקמח המעורב, הכולל תרומה טהורה וחולין טמאים, בין מיכלי קמח אחרים, כך שלא יהיה בשום מנה כביצה של קמח טמא. משאין במקום אחד שיעור כביצה, אין מקור טומאה שיוכל להעביר טומאה לתרומה.
לסיכום: תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין - התערובת נותרת עד שתירקב, גזירה שמא ישהה אותה הכהן כמקור דלק ויבוא לאכלה, ואין הבדל אם נפלה לחולין, למעשר ראשון, למעשר שני או להקדש. הייתה התרומה טהורה - נמכרת התערובת לכהנים בדמי תרומה, חוץ מדמי אותה סאה שהיא ממון שבט; ואם נפלה למעשר ראשון - יקרא שם לתרומת מעשר, ואם למעשר שני או להקדש - יפדם תחילה. ואם היו החולין טמאים - נוקט הכהן באחת מארבע הדרכים: נקודים, קליות, לישה במי פירות, או חלוקת העיסות עד שלא יהא במקום אחד כביצה. וכך נשארת התרומה בטהרתה, וזה סוף העניין.