אנו עומדים בפרק ג' של מסכת תרומות, משנה א' - משנה נפלאה, העוסקת במי שהפריש תרומה ולאחר מעשה נתברר שהפרי או המשקה שהפריש אינם כפי שסבר בשעת ההפרשה.
"התורם קישות ונמצאת מרה":
אדם תרם תרומה מקישוא, ונתגלה שטעמו מר עד שהוא בקושי אכיל. וכן "אבטיח ונמצא סרוח" - הפרי נרקב מבפנים ונעשה רך ומאוס. שני המקרים הללו הם בקושי אכילים, וברור שאין הם בכלל "חלבו" - מיטב הפירות שבמארז.
ואף על פי כן קובעת המשנה: "תרומה" - מן התורה חלה התרומה, שהרי עדיין אוכל הוא. כפי שלמדנו, מצווה לתרום מן המובחר, אך בדיעבד, מי שתרם שלא מן היפה - תרומתו תרומה. אלא שכאן תוקעים חכמים את היתד ואומרים: "ויחזור ויתרום" - עליו לשוב ולתרום פעם שנייה, ליטול קישוא או אבטיח חדש וליתנו כתרומה בנוסף, וזאת מדרבנן.
מדוע חמור מקרה זה מסתם תרומה שאינה מן היפה? הברטנורא מבאר שכאן היה על התורם לדעת מראש, והדבר קרוב למזיד: היה עליו לטעום את מה שהוא נותן לתרומה קודם נתינתו. הפשט בדבר, לענ"ד, הוא שבמלפפונים ובאבטיחים מצוי הקלקול, ובוודאי אם 'אבטיח' פירושו אבטיח ממש ולא מלון כללי. כולנו התנסינו בכך שלוקחים אבטיח, מגיעים הביתה ומגלים שאינו ראוי, ומשום כך מעדיפים לרכוש אבטיחים חתוכים שניתן לבדקם מראש. מאחר שהיה עליו לצפות סיכוי משמעותי שמאכלים אלו יימצאו מקולקלים, היה עליו לטעום אותם.
וכיצד ניתן לטעום מהם? בשתי דרכים:
הפרשה מועטת ובדיקתה: להפריש תחילה כמות קטנה בלבד ולבדוק את החלק המופרש, כדי לוודא שהוא איכותי.
טעימה לפני גמר מלאכה: כל עוד לא נגמרה מלאכת עיבוד היבול, אין עדיין חובת הפרשת תרומה, ומותר לטעום ממנו טעימת עראי.
אלו הן שתי דרכים מעשיות לעקוף את הקושי שבבדיקת התוצרת קודם ייעודה לתרומה. כך או כך, שיטת הברטנורא היא שהיה על התורם לדעת ולעשות טוב יותר, ולפיכך מחייבים אותו חכמים להפריש תרומה בפעם שנייה.
"התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ":
אדם נטל חבית יין להיות תרומה על שאר החביות, ונתברר שמה שנטל היה מקולקל וחמוץ. המקרה הוא באדם שיש לו חמישים חביות יין, והוא מפריש אחת מהן מתוך מחשבה שיין היא, ועתה מתברר שחומץ הוא.
בחלק הקודם של המשנה עסקנו בקישואים המרים ובאבטיחים המקולקלים, שם התרומה חלה מן התורה ורק מדרבנן נדרש לחזור ולתרום, מפני שהיה על התורם לבדוק. אך כאן, לשיטת התנא שלנו, יין וחומץ הם שני מינים שונים. ואם כך הוא, אין ההפרשה מועילה אפילו בדיעבד, שכן אין נוטלים תפוחים על תפוזים ואין נוטלים חומץ על יין, ויש לחזור ולתרום. זו שיטתו של רבי יהודה הנשיא, שסידר משנה זו, שיין וחומץ שני מינים הם. ראוי לציין כי יש חולקים וסוברים שיין וחומץ מין אחד הם, ובדיעבד ההפרשה מועילה, אך לא כך שיטת משנתנו.
ובמקרה כזה מחלקת המשנה בין שלושה מצבים:
"אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה - אינה תרומה" - אם ידוע שהחבית שהופרשה על ארבעים ותשע האחרות כבר היתה חומץ בשעת ההפרשה, אין זו תרומה כלל, שהרי יין וחומץ שני מינים, וההפרשה אינה מתחילה לחול. יש לתרום שוב.
"אם משתרמה החמיצה - הרי זו תרומה" - אם ידוע בבירור שההחמצה אירעה רק לאחר ההפרשה, הרי שבשעת ההפרשה יין היה, והקלקול אירע אחר כך ואין זו אשמתו. התרומה חלה.
"אם ספק - תרומה, ויחזור ויתרום" - זהו המקרה המרתק והמסובך.
הספק הוא כאשר הפריש את החבית, חזר ובדק אותה כעבור שבועות אחדים, ומצא חומץ במקום היין שסבר שהפריש - ואין הוא יודע אם החמיצה קודם ההפרשה או לאחריה. מאחר שהפרשת תרומה היא חובה מן התורה, נמצא שהספק הוא ספק דאורייתא. לפיכך, מצד אחד נוהגים באותה חבית חומץ דין תרומה, שמא באמת הופרשה בעודה יין; ומאידך "ויחזור ויתרום" - חייב להפריש שוב מן היין הנותר, שמא כבר היתה חומץ בשעת ההפרשה ואין זו תרומה כלל, ושאר ארבעים ותשע החביות עדיין לא נפטרו.
נמצא שבידו שתי חביות: אחת של חומץ ואחת של יין, ובשתיהן נוהג דין תרומה. אך ודאי ששתיהן אינן תרומה: או שההפרשה הראשונה תקפה והשנייה אינה תרומה, או שהראשונה אינה תרומה והשנייה תקפה.
נעיר כי איננו נכנסים כאן לנושא הצדדי של הפרשת מעשרות משני החצאים הללו - שהרי אם האחת תרומה, השנייה חולין וחייבת במעשר ובמעשר שני. אין זה מגדרה של משנה זו. אולם ישנן שאלות נוספות הנוגעות למעמד התרומה עצמה.
למעשה, עליו ליתן את שתיהן לכהן, את החומץ ואת היין כאחד, שהרי אחת מהן ודאי תרומה, וזר אינו רשאי לשתות מאף אחת מהן. אלא שמאחר שרק אחת מהן שייכת לכהן והשנייה נותרה שלו מבחינה ממונית, רשאי הוא לגבות מן הכהן את ההפרש.
נניח לצורך הדיון שחבית אחת שווה שני דולר והשנייה שלושה, ובסך הכול הוא מוסר לכהן שווי של חמישה דולר. כמה רשאי לגבות ממנו? עד שלושה דולר. הטעם: שמא אין הכהן זכאי אלא לשווי של שני דולר, והמותר שלו הוא. ובממון הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" - הבא להוציא ממון מיד חברו, עליו נטל ההוכחה. וכיוון שאין הכהן יכול להוכיח איזו מהן התרומה האמיתית שיש לו תביעה עליה, אין חובה ליתן לו אלא את השווי הנמוך, ואת יתרת השווי הגבוה רשאי הבעלים לגבות ממנו.
דין דימוע בשתי החביות:
משנתנו מוסיפה שמכוח הספק ישנן הלכות נוספות. תחילה, החבית הראשונה - חבית החומץ - אינה מדמעת בפני עצמה. נסביר: בתערובת רגילה של מין במינו, מן התורה הולכים אחר הרוב. אם חמישים ליטר של חומץ אסור נפלו לחבית גדולה של חומץ מותר, די ברוב פשוט כדי לבטל את האיסור: חמישים ואחד מותרים כנגד חמישים אסורים, וכל התערובת מותרת.
אלא שבתרומה תיקנו חכמים דין דימוע, המצריך מאה כנגד אחד. אם חמישים ליטר של תרומה נפלו לחבית של חומץ, יש צורך בפי מאה מהם - חמשת אלפים ליטר של חומץ שאינו תרומה - כדי להתיר את התערובת. אך זו דרישה מדרבנן בלבד. וכאן, מאחר שהמנה הראשונה של החומץ ספק תרומה היא, אין הדרישה הזו חלה, שכן ספק דרבנן לקולא. לפיכך, אם נפלה חבית החומץ לחבית גדולה יותר של חומץ, די ברוב פשוט של היתר כדי להתיר את כל התערובת.
והוא הדין בתרומה השנייה, היין: אם נפל לחבית גדולה יותר של יין, התערובת מותרת ובלבד שרוב התערובת מן ההיתר. אין בעיית דימוע באף אחת מהן.
דין חומש בשתי החביות:
החומש הוא מעין קנס המשולם על אכילת תרומה בשוגג. זר שאכל תרומה בשוגג משלם את הקרן ומוסיף עליה חומש. כלומר, מי ששתה ארבע כוסות של יין תרומה, משיב תחילה את ארבע הכוסות לכהן כדי לתקן, ומוסיף כוס חמישית כמעין קנס - הרי חמש כוסות תמורת ארבע ששתה. ואם עשה זאת במזיד, אינו מוסיף חומש.
אולם יש הבדל בין ארבע הכוסות, הן הקרן, לבין הכוס החמישית, היא החומש: הקרן מעכבת את הכפרה, ואילו החומש אינו מעכב בדיעבד. לפיכך, מי ששתה בשוגג את החומץ שהוא התרומה הראשונה, או את היין שהוא התרומה השנייה, חייב להשיב את מה ששתה, אך אינו חייב להוסיף את החומש, שכן אינו מעכב את הכפרה ואין ודאות שאכל תרומה כלל (בהנחה ששתה את האחת ולא את שתיהן).
וזהו לשון המשנה: "הראשונה אין המדומע בפני עצמה" - הכמות הראשונה של התרומה, היינו החומץ, אינה מדמעת בפני עצמה ואינה מצריכה מאה כנגד אחד. "ואין חייב עליה חומש" - ואין חובה להוסיף חומש למי שאכלה בשוגג. "וכן השנייה" - וכך אף בתרומה השנייה שנטל, היא היין: אין בה השלכות של דימוע ואין חובת חומש למי שאכלה בשוגג.
לסיכום: למדנו כי התורם קישות שנמצאה מרה או אבטיח שנמצא סרוח - תרומתו תרומה מן התורה, אך מדרבנן חוזר ותורם, משום שהיה עליו לטעום ולבדוק מראש. בתרומת חבית יין שנמצאה של חומץ, ולשיטת משנתנו יין וחומץ שני מינים הם, שלושה מצבים: הוחמצה קודם ההפרשה - אינה תרומה; החמיצה לאחריה - תרומה; ובספק - נוהג בה דין תרומה וחוזר ותורם. במקרה הספק נותן את שתי החביות לכהן וגובה ממנו עד שווי החבית היקרה מדין המוציא מחברו עליו הראיה, ובשתיהן אין דין דימוע ואין חובת חומש.