תרומות, פרק י', משנה ב'. במשנה הקודמת ביססנו את היסוד הבסיסי: כאשר טעם האיסור נוכח בתערובת, נוכחותו של האיסור עצמו עומדת בעינה. לפיכך, בתערובת של איסור והיתר - מאכלים אסורים ומותרים יחדיו - כל עוד ניתן לטעום את החלק האסור, נותרת התערובת כולה אסורה.
במשנה שלפנינו מובאים שני יוצאים מן הכלל ליסוד זה:
מעמיד: טעם האיסור אינו קיים עוד, ואף על פי כן התערובת נותרת אסורה.
נותן טעם לפגם: הטעם עדיין קיים, ואף על פי כן התערובת מותרת.
היוצא מן הכלל הראשון - 'מעמיד':
המשנה עוסקת בתפוח של תרומה, שהוא כמובן דבר איסור האסור לזרים: "שֶׁרִסְּקוֹ" - מעכו וטחנו עד שנעשה כעין עיסה ומיץ תפוחים, "וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ" - נתנו לתוך עיסה של חולין, ונוכחות התפוח ומיצו גרמה לעיסה להחמיץ ולתפוח.
החררה, הלחם היוצא מאותה עיסה, אסורה כעת, ומעמדה כתרומה שאין הזרים רשאים לאוכלה. הטעם לכך אינו משום שטעם התפוח נותר בעיסה - שהרי מיץ התפוחים אינו ניכר בה עוד כלל - אלא משום שעצם תפיחת העיסה מכריזה על נוכחותו של מיץ התפוחים, ומשום כך אין לומר שהוא בטל ומבוטל.
זהו כללו של 'מעמיד'. 'מעמיד' הוא צורת ההפעיל של 'עומד', כלומר הגורם לדבר לעמוד: במקרה שלפנינו, התפוח הוא שהעלה את הבצק, ולפיכך נוכחותו בתערובת ניכרת לכל אדם. משום כך, אף שאין אפשרות לטעום את התפוח, הריהו אוסר את התערובת. הלכה דומה כבר ראינו במסכת זו, בבצק החמץ המשמש כגורם מתסיס: אם היה של תרומה, נעשית התערובת כולה אסורה, וכפי שדיברנו בעניין חלה.
היוצא מן הכלל השני - 'נותן טעם לפגם':
הדוגמה השנייה במשנה מהווה יוצא מן הכלל לכלל "טעם כעיקר", והיא הנקראת 'נותן טעם לפגם': הטעם אכן נוכח, אלא שהוא פוגם וגורע מטעמו הטוב של המאכל. במצב זה, אף שהטעם קיים, אין בו כדי לעמוד בדרישות שמדרבנן לאסור את התערובת, שכן טעם מוסף זה עושה את המאכל פחות טוב ולא טוב יותר, ולפיכך התערובת נותרת מותרת.
המשנה עוסקת בשעורים שנפלו לתוך הבור שיש בו מים, ומלמדת שאף על פי שהמים החמיצו - ואין הכוונה להחמצה ממש, אלא שנרקבו והתקלקלו - המים נותרים מותרים. אלא שלשון זו כפשוטה קשה: אין זה "אף על פי" שהמים התקלקלו, שהרי דווקא מכוחן של השעורים שנפלו לתוכם התקלקלו המים.
ההסבר הפשוט ביותר הוא כדברי הירושלמי: בשעה שהשעורה נופלת לראשונה לתוך המים, הטעם משתפר; אך לאחר מכן מתחילה השעורה להתקלקל, והטעם נהרס ונעשה פחות טוב מבתחילה. זהו חידושה של המשנה, שנקטה דווקא בשעורה: אף שבתחילה הייתה נותנת טעם לשבח ומשביחה את טעם המים באופן זמני, כעת, משקלקלה את הטעם והרעה אותו, נמצא שנוכחותה בתערובת היא בגדר 'נותן טעם לפגם' - תוספת טעם המקלקלת.
לפיכך, אף שהשעורה שבמשנה זו תרומה היא, נותרים המים מותרים לזרים, משום ששעורת התרומה נותנת טעם לפגם: מקלקלת את המים ואינה משביחה אותם. וזהו יוצא מן הכלל של הכלל "טעם כעיקר".
לסיכום: במשנה זו למדנו שני יוצאים מן הכלל ליסוד "טעם כעיקר". 'מעמיד' - תפוח של תרומה שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה, שאף שאין טעמו ניכר עוד, עצם היותו מעמיד ומחמיץ את העיסה אוסר את התערובת. 'נותן טעם לפגם' - שעורים של תרומה שנפלו לבור של מים וקלקלו את טעמם, שאף שטעמם נוכח, אין הם אוסרים את התערובת, והמים נותרים מותרים לזרים.