מסכת תרומות, פרק עשירי, משנה א'. הפרק שלפנינו עוסק בתערובות של תרומה וחולין, ובוחן אם החולין נותרים מותרים באכילה לזר. התרומה, ביחס לזר, היא איסור גמור, ונמצא שלפנינו מצבים של איסור והיתר המתערבים זה בזה - מאכל מותר ומאכל אסור שהתערבו יחד. השאלה היא אם החולין שהיו מותרים לזר נותרים בהיתרם, או שמא נעשו אסורים עליו. משום כך העקרונות המונחים בפרק זה מרחיקי לכת הרבה מעבר לגדרי תרומה בלבד, ויש להם השלכה על הלכות כשרות בכלל.
המשנה הראשונה פותחת דווקא ביוצא מן הכלל. כך דרכה של המשנה במקומות רבים: בפותחה נושא חדש היא מבקשת לקבוע תחילה את הגבולות - היכן עובר הקו, ומתי כבר אין הדברים חלים.
הכלל: "טעם כעיקר":
הכלל הוא שבתערובת של חולין ותרומה, אף אם הוסרה התרומה, כל עוד נותר בחולין שריד מטעמה - כלומר שהתרומה נתנה בהם טעם - מעיד הטעם המורגש על כך שחלקיקים ממשיים של האיסור עדיין מצויים ומעורבים שם, והם אוסרים את החולין. זהו העיקרון של "טעם כעיקר": אם הטעם נוכח, הרי זה כאילו הדבר עצמו - העיקר, מקור האיסור, ובנידון שלנו התרומה - נוכח בתערובת.
למעשה: אם לאחר הוצאת פריט התרומה עדיין ניכר טעמו, נאסרה תערובת החולין לזר. היא נעשית כתערובת מדומע, תערובת של תרומה וחולין יחד, ויש לתתה או למכרה לכהן. ואם אין טעם ניכר בחולין לאחר שהוסרה התרומה, או לאחר שהתערבה בהם, נותרים החולין או התערובת שנוצרה בהיתרם, ומותרים לזר באכילה.
מין במינו ומין בשאינו מינו:
נקדים הבהרה למניעת בלבול. עד כה עסקנו במסכת בתערובות אחרות של תרומה וחולין, ושם נקבע הכלל שנדרשים פי מאה חולין כנגד התרומה כדי שהתערובת תותר. אמנם כפי שהוזכר, נחלקו בכך תנאים, ולהלכה מכריעים כרבי יהושע שדי ביותר מפי תשעים ותשעה חולין כנגד התרומה, אלא שלשם הפשטות נוקטים תמיד לשון "פי מאה", כדעת רבי אליעזר. דרישה זו של פי מאה חלה רק במין במינו.
מין במינו: תערובת של שני דברים שהם אותו סוג מאכל ממש, ורק מעמדם ההלכתי שונה. למשל, חיטה של תרומה שנפלה לתוך חיטה של חולין - הכול חיטה מעורבת. בזה נדרש פי מאה.
מין בשאינו מינו: סוג אחד שהתערב בסוג אחר. למשל, תבשיל של חיטה המתבשל בסיר ונפלה לתוכו מעט שעורה. בזה אין ההכרעה לפי פי מאה כנגד אחד, אלא לפי נתינת טעם: האם ניכרת העברת טעם בהיתר, בתערובת שנוצרה או בהיתר הנותר לאחר הוצאת האיסור, כלומר התרומה.
כיצד נקבעת נתינת הטעם?
המושג "נתינת טעם" מלמד שהדרך שבה היינו קובעים באופן אידיאלי אם נותר שריד של האיסור בתוך ההיתר היא פשוט על ידי טעימה: אם ניתן לטעום שרידים של הדבר האסור - התערובת אסורה.
בדרך כלל, בתערובות מאכלים, כגון חמין המתבשל על הכיריים שנפל לתוכו מעט חלב, נוקטים בכלל הידוע של פי שישים: אם יש בחמין פי שישים כנגד החלב, בטל החלב. אך ביסודו של דבר המדידה בפועל הייתה לפי טעם - לטעום את החמין ולבחון אם ניכר בו טעם חלב.
הגמרא מציגה זאת בדמות "קפילא ארמאי", טבח ארמי, כלומר טבח שאינו יהודי, שיעשה את הטעימה. מכאן שני לימודים:
נדרש נכרי דווקא, שהרי אם התערובת אסורה אין יהודי יכול לטעום ממנה.
נדרש טבח דווקא. אין די בטעימתו של אדם מן השורה שיישאל "האם אתה טועם כאן חלב?", אלא נדרש בעל חיך מיומן, שניתן לסמוך עליו באמת בהכרעה אם נותר שריד מן האיסור, ובדוגמה של בשר בחלב - שריד של החלב בחמין.
חז"ל הבינו שבנסיבות רגילות אין טבח נכרי מצוי שיטעם את המאכל, ואף אם יימצא - קיימת בעיה נפרדת של אמון בדבריו, שהרי בדרך כלל אי אפשר לסמוך עליו כשהוא יודע מה מונח על הכף. נאמנותו תלויה בכך שיהיה "מסיח לפי תומו", שיאמר את הדברים בתמימותו בלא לדעת את ההשלכות ההלכתיות של הכרעתו, וזה דבר בלתי מעשי בעליל. מאחר שאין טבחים נכרים המסיחים לפי תומם מצויים בנוחות לטעום את החמין בכל ערב שבת שנשפך לתוכו מעט חלב, קבעו חז"ל את השיעור הקבוע של פי שישים, על יסוד הכרעתם מתי בדרך כלל מורגש טעם במאכלים רגילים.
אך במשניות שלנו הדבר שונה, וזה מרתק: בתערובות של תרומה וחולין, שאף הן איסור והיתר, מצויה בדרך כלל גישה קלה לכהן. הכהנים יהודים הם, ואין סיבה שלא לתת בהם אמון, והרי הם נאמנים. לפיכך, כשנדרש לברר אם ניכר טעם התרומה בחולין, אין הולכים בהכרח אחר שיעור שישים, אלא מבקשים מכהן לטעום את המאכל ולהכריע אם ניכר בו שריד כלשהו מן הטעם שהקנתה התרומה לחולין.
המקרה שבמשנה - בצל שנפל לעדשים:
המקרה הראשון, כאמור, הוא היוצא מן הכלל: בצל שלם שלא נחתך מעולם, שטעמו החריף כלוא בתוכו ואינו יוצא ממנו, שנפל לתוך קערה של עדשים מבושלות שסונן מהן הנוזל. לשם הפשטות ננקוט כדעת הראשונים, ובהם הרא"ש, שהעדשים קרות. זהו אפוא תרחיש שאין כל סבירות שיעבור בו טעם, ואף נאמר שלא עבר: הבצל אינו חתוך, והעדשים כבר התבשלו ומימיהן נוקזו, והרי הן ספוגות ותפלות, ואין בהן העברת טעם של ממש.
למעשה אין הבדל אם הבצל הוא התרומה והעדשים חולין, או להפך - אותם כללים חלים, שהרי בכל אופן לפנינו תערובת של איסור והיתר שהתחברו יחד, והחשש הוא אם העביר האיסור, כלומר התרומה, טעם להיתר, כלומר לחולין. אך לשם הפשטות ננקוט בהבנה העיקרית של המשנה: בצל של תרומה שנפל לתוך קערת עדשים של חולין שהתבשלו, סוננו ואינן חמות עוד. במקרה זה די בהוצאת הבצל והכול כשורה, שאין כאן העברת טעם.
לשון המשנה:
"בצל שנתנו בתוך עדשים" - בצל של תרומה שנפל בסופו של דבר לתוך קערת העדשים.
"אם שלם - מותר" - כל עוד הבצל שלם ולא נחתך, העדשים שהן חולין מותרות לזר, שאין להניח שעברה נתינת טעם מן הבצל שאינו חתוך אל עדשים שכבר התבשלו וסוננו ואינן קולטות טעם עוד.
"ואם חתכו - בנותן טעם" - משנחתך הבצל הרי הוא פתוח, וידוע שכוח טעמם של בצלים פתוחים חזק ביותר. לפיכך שאלת היתרן של העדשים תלויה בנתינת טעם: האם מסר הבצל טעמו לעדשים אם לאו. והדרך לברר זאת היא להביא כהן שיטעם את העדשים. אם טועם הוא טעם בצל - נאסרו העדשים לזר, ויש למכרן או לתתן לכהן. ואם אינו טועם את הבצל בעדשים - נותרות העדשים מותרות לזר.
"ושאר כל התבשיל" - הברטנורא מבאר שכוונת המשנה לדברים אחרים מלבד בצלים, כגון שום וכיוצא בזה. ראוי לציין שהדין יהיה זהה גם אם במקום שייפול הבצל לעדשים ייפול למאכל אחר, כגון פירה של תפוחי אדמה; אך אנו מתמקדים כאן בבצל לשם הפשטות, כפשט הברטנורא. בכל שאר המינים, בין שלמים בין מחותכים, אין הדבר משנה: אם נפל שום לתוך העדשים, אי אפשר להניח בפשטות שהכול כשורה, אלא "בנותן טעם" - יש לקבוע על ידי טעימה אם עברה נתינת טעם אם לאו. אם עברה - נאסרו העדשים, ואם לא - נותרו בהיתרן. זה הדין וזו המשנה.
שיטת רבי יהודה בציחנא:
נחלק רבי יהודה ומתיר בציחנא. "ציחנא" היא מחית דגים, מעין ממרח אנשובי המוכר, או כל דג קטן שנמעך. מאכלים אלו יש בהם צחנה, ולעיתים מבקשים דרך להסיר מהם מעט מן הריח הרע. לפיכך מתיר רבי יהודה: אם ניתן בצל של תרומה בתוך מחית הדגים, אפילו כשהוא חתוך - התערובת מותרת, "שאינו אלא ליטול את זוהמו", שהרי כל טעם נתינת הבצל שם אינו אלא להפיג מעט מצחנתה של מחית הדגים. כך על פי פשט המילים, ואין ההלכה כמותו.
אלא שהבנת שיטתו אינה פשוטה כלל, שכן משתמע ממנה שהדגים נאסרים רק משום שהייתה כוונה להעניק להם טעם של הדבר האסור, בצל או שום וכיוצא בזה. ואילו בדרך כלל אין זה כך: בתערובות של איסור והיתר - כגון חלב שנפל לתוך החמין, או ציר של חזיר שנטף לתוך חמין של היתר - איננו חוששים כלל ואיננו שואלים אם הייתה כוונה להוסיף את הדבר האסור לשם טעם. הכוונה אינה מכריעה בתערובות מסוג זה, ולפיכך הדבר תמוה, והמפרשים דנו כיצד ליישב זאת.
פתרון אחד, שנאחז בו כאן לשם הפשטות והוא אף משמש מבוא למשנה הבאה: הבצל אמנם מסיר מקצת מריחה הרע של מחית הדגים, אך הטעם שהוא מוסיף גורע מאיכותה. הריח הרע אולי הסתלק, אך הטעם עצמו אינו משתפר אלא נפגם. זהו "נותן טעם לפגם": אכן ניתן טעם, אלא שהטעם שנתן הבצל במחית הדגים פוגם בה, גורע ממנה ומקלקלה. וכלל הוא שכאשר הטעם הניתן בפועל מקלקל את חלק ההיתר - מקילים, וכך תמיד. על פי זה, לדעת רבי יהודה אין הבצל אוסר את הדגים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד "טעם כעיקר" בתערובת של תרומה וחולין, את ההבחנה בין מין במינו הנמדד בפי מאה לבין מין בשאינו מינו הנמדד בנתינת טעם, ואת דרך הבירור על ידי טעימה - בקפילא ארמאי במאכלות אסורות, ובכהן נאמן בתערובות של תרומה. עמדנו על היוצא מן הכלל שבמשנה: בצל שלם שנפל לעדשים מבושלות וקרות, שאין בו העברת טעם; ועל שיטת רבי יהודה המתיר בציחנא "שאינו אלא ליטול את זוהמו", שאין ההלכה כמותו. ההלכה כתנא קמא: בכל שאר המקרים יש לחשוש לנתינת טעם ולברר אם עבר טעם מן האיסור אל ההיתר, וזו ההלכה למעשה בכל ענייני הכשרות מסוג זה.
במשנה הבאה נרחיב בכלל "נותן טעם לפגם" ובגדריו.