תרומות פרק ז', משנה א'. בפרק זה אנו פותחים נושא חדש: בעוד שבפרק השישי עסקנו בתוצאותיה של אכילת תרומה בשוגג - אכילה בשגגה על ידי מי שאינו רשאי לאכלה - כאן עוסקת המשנה באכילת תרומה במזיד, בכוונה תחילה, ובהשלכות הנובעות ממנה.
שלוש השלכות אפשריות לאכילת תרומה במזיד:
תשלום על ההיזק: מי שאינו רשאי לאכול תרומה ואכלה במזיד, נטל את שאינו שלו והשחיתו. כשם שהפורץ לחצר חברו, נוטל את בקבוק יינו ושופכו לביוב נדרש לפצותו על אובדן היין, כך הנוטל את בקבוק יין התרומה ושופכו אל תוך גרונו חייב לשלם עליו. זו הנקודה הבסיסית: המזיק במזיד חייב לפצות את הניזק.
מיתה בידי שמים: כפשוטה, מיתה בטרם עת. אף עונש זה חל על האוכל תרומה שלא כדין, חס ושלום.
מלקות: בהתקיים תנאים מסוימים, כפי שיתבאר להלן.
בשונה מן האמור בפרק הקודם, אין כאן את עניין 'שימור התרומה' - החובה לחדש את התרומה ולעשות תרומה חדשה מן החולין - ואף לא את תהליך הכפרה הנעשה בנתינת החומש. באכילת תרומה במזיד אין התורה מעניקה לחוטא אפשרות של כפרה פשוטה בהשבה ובתוספת חומש; אין די בכך. עליו לשלם משום שנטל את שאינו שלו, אך תהליך הכפרה שלו הוא בינו לבין הקב"ה: עליו לשוב בתשובה ולעשות כמיטב יכולתו, ואין בידו יותר מכך.
מלקות - בעדים ובהתראה:
ככלל, העובר במזיד על איסור מן התורה - כאכילת תרומה על ידי מי שאינו רשאי - אינו לוקה אלא בהתקיים עדים והתראה: שני עדים כשרים המתרים בו ואומרים לו, "אם תאכל תרומה זו תישא בתוצאה ותלקה". אם השיב על כך שאין הדבר איכפת לו ואכל בכל זאת, יכול בית הדין לוודא שהבין את השלכות מעשיו, הכיר בהן ועשה זאת בכל זאת, ולפיכך הוא נושא בתוצאה - מלקות. אך כל זה אינו אמור אלא כשהתרו בו עדים כראוי.
ואם אכן התרו בו כראוי ובית הדין הטילו עליו מלקות, ההלכה היא כרמב"ם: כאשר מעשה אחד גורר שני עונשים אפשריים - תשלום ממוני, כהשבת דמי התרומה שאכל, ולצדו עונש גופני של מלקות - לוקה ואינו משלם. אין שני העונשים מצטברים, אלא זה או זה, והמלקות קודמות. כך פוסק הרמב"ם, וכך נקבל להלכה.
המשנה שלפנינו ממשיכה מנקודה זו, בהנחה שלא היו עדים או שלא הייתה התראה מספקת, ולפיכך אין מקום למלקות. נמצא שאנו עוסקים בהשלכותיה של אכילת תרומה במזיד ללא עדים, שבה נותרת חובת ההשבה הממונית הרגילה לניזק - הבעלים שממנו נגנבה התרומה, או שהוזקה או אבדה.
חובה זו חלה בכל אופן. בפרק השישי נדרשה אכילה כדרכה כדי לחייב קרן וחומש באכילת תרומה בשוגג, ולכן הסך את עורו במיץ ענבים היה פטור מקרן וחומש, שכן דרך השחתה היא ולא דרך אכילה. כאן אין הדבר כן כלל, שהרי עיקר החיוב הוא מצד הזקת ממון חברו. לפיכך, אם לא אכל אלא השחית - אמנם אין כאן מיתה בידי שמים, אך חובת התשלומים הרגילה עומדת בעינה, כאילו לא הייתה זו תרומה כלל, כמי שפרץ לחצר חברו, נטל את בקבוק יינו ושפכו לביוב.
לשון המשנה:
"האוכל תרומה מזיד" - האוכל תרומה ביודעו שאסור לו, ועושה זאת בכל זאת. בהנחה שאין עדים והתראה מספקת - "משלם את הקרן ואינו משלם את החומש". עליו להשיב את הקרן, את ההפסד שגרם לבעלים המקוריים, לכהן שהתרומה הייתה שלו; אך אין הוא משלם תשלום חומש. למעשה אף אינו רשאי, ותשלום החומש לא יועיל לו לכפרה. כל המוטל עליו הוא להשיב את אשר נטל.
אופיו של התשלום:
לפי ערך התרומה: התרומה נמכרת בשוק במחיר נמוך מזה של החולין, משום שהיא רצויה פחות - רק כהן אוכלה, ורק בהיותו טהור, והיא עלולה להיפסל משנטמאת. לפיכך אין אדם בוחר להחזיק תרומה על פני חולין, ומחירה נמוך יותר, והתשלום נקבע לפי ערכה של התרומה שאבדה.
בממון ולא במאכלים: בפרק הקודם, באכילה בשוגג, היה עליו לשלם בחולין מתוקנים ובמעשר רגיל, ומשנתן אותם לכהן נעשו תרומה מדאורייתא מחדש, ובכך שוחזרה התרומה שאבדה מן העולם. כאן אין דבר כזה. חובתו היא חובה ממונית פשוטה של השבת מה שגנב או הזיק, וניתן לפרעה בכסף, ואין צורך לשלם במאכלים ובחולין.
ומשום כך אומרת המשנה: "והתשלומין חולין" - מה שהוא משלם בחזרה נשאר חולין. אף אם שילם במזון בעין ועשה חילופין, אין התשלום נעשה תרומה.
"אם רצה הכהן למחול - מוחל" - אם רצון הכהן למחול על החוב הממוני המגיע לו על שהוזק או נגנב מרכושו, הרשות בידו. זאת בשונה מן האמור בפרק הקודם באוכל תרומה בשוגג, שם אין הכהן רשאי לוותר על התשלום, משום שהתורה מחייבת אותו מדין שימור התרומה - השבת התרומה לעולם. כאן אין השבה כזו כלל, אלא חוב פשוט לכהן על מה שהוזק ועל מה שניטל, ולפיכך אם אין הכהן חפץ ליטול את הכסף, זכותו לוותר עליו, ושוב אין המזיק חייב לו דבר. ואף על פי כן, בין כך ובין כך, עדיין עליו לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא כדי להשיג כפרה.
לסיכום: בפרק זה עברנו מאכילת תרומה בשוגג לאכילתה במזיד. עמדנו על שלוש ההשלכות - תשלום על ההיזק, מיתה בידי שמים ומלקות בעדים ובהתראה - ועל כך שכאשר יש מלקות אין תשלום. במקרה שאין עדים והתראה, המשנה קובעת שהאוכל במזיד משלם קרן בלבד ואינו משלם חומש, שכן אין כאן שימור התרומה ואין כפרה בחומש אלא בתשובה בלבד; התשלום נקבע לפי ערך התרומה, נעשה בממון, נשאר חולין, והכהן רשאי למחול עליו.