במשנה הקודמת נמנו חמש קטגוריות של אנשים שאינם יכולים להפריש תרומה, וביניהן החרש. החרש שאליו התייחסה אותה משנה הוא החרש-אילם: מי שנולד חירש, ומעולם לא שמע - ומשום כך מעולם לא למד לדבר. לפיכך נחשב הוא לקוי בדעתו עד כדי כך שאינו יכול להפריש תרומה.
חידושה של משנתנו:
משנתנו עוסקת במי שהתחרש ולא נולד חירש - אדם המסוגל לדבר, משום ששמע בתחילת חייו. אדם כזה יכול להפריש תרומה, אלא שלכתחילה אין לו לעשות זאת. הטעם לכך הוא טעם צדדי לחלוטין: חובת הברכה שלפני קיום המצווה.
חובת הברכה וטעמה של ההרחקה:
יש לזכור ששני הדברים אינם תלויים זה בזה: אדם שקיים מצווה כלשהי - נטילת לולב, אכילת מצה או כל מצווה אחרת - בלא ברכה, קיים את המצווה במלואה מדין תורה, אלא שלא עמד בחובה הרבנית לברך תחילה. ואולם חובה רבנית זו קיימת, ועל האדם לקיימה באופן שדרשו חכמים - ובכלל זה שישמע לכל הפחות את ברכתו שלו. דין זה חל על הכול, על החירש ועל השומע היטב כאחד.
לפיכך אין זה ראוי לאכול תפוח ולברך עליו בשעה שרכבת משא חולפת בסמוך, או מול מנוע סילון, כאשר אין האדם יכול לשמוע את מילותיו שלו. הברכה אינה מגיעה לאוזניו, ואילו לכתחילה עליו לשמוע את ברכתו.
מכאן לעניין החירש: לעולם לא יוכל לשמוע את ברכותיו שלו, שהרי אינו שומע. משום כך אומרת המשנה שלכתחילה אין הוא צריך להיות זה שיפריש תרומה, שכן אף שיאמר את הברכה - לא ישמע אותה, ואין זה ראוי.
נמצא שדינו של החירש המדבר ואינו שומע נחלק לשניים:
לכתחילה: אין לו לתרום, משום שאינו יכול לשמוע את הברכה.
בדיעבד: אם תרם - תרומתו תרומה, שהרי הוא בר-דעת ומסוגל לתרום.
שכן בכל מקום שנקטו חכמים "חרש" סתם, כפי שנקטו במשנה הקודמת, כוונתם למי שאינו שומע ואינו מדבר - זה שנולד חירש ולפיכך מעולם לא למד לדבר, ונחשב באמת כמי שאינו בר-דעת.
הערה כללית בלשון חז"ל:
יש להדגיש נקודה שחשוב מאוד לדעתה בכל לימוד דברי חז"ל: כאשר חז"ל נוקטים הכללות כגון "תמיד", "לעולם" ו"כל", אין כוונתם למשמעות מוחלטת ונחרצת, אלא לרוב המכריע של המקרים ולכלל הרגיל. לפיכך אין להתפלא כלל שישנן משניות שנקט בהן המונח "חרש", ואין הכוונה לחרש-אילם אלא למי שהוא חירש בלבד.
הדבר נכון בכל הכללים והעקרונות: בכל מקום שאמרו חז"ל "לעולם" או "אף פעם", ייתכנו בהחלט יוצאים מן הכלל, ואין בכך כדי לגרוע מן הניסוח הכללי - כוונתם לתשעים ותשעה אחוזים מן המקרים וכיוצא בזה. וכך הוא גם בענייננו.
לסיכום: החירש המדבר ואינו שומע אינו כחרש-אילם שבמשנה הקודמת: הוא בר-דעת, ולפיכך אם תרם - תרומתו תרומה. ואולם לכתחילה אין לו לתרום, מטעם צדדי בלבד - שאינו יכול לשמוע את הברכה שהוא מברך, ולכתחילה על המברך לשמוע את ברכתו. כמו כן למדנו כלל בלשון חז"ל, שהכללות מעין "לעולם" ו"כל" נאמרו על דרך הרוב, ולפיכך אין המונח "חרש" מכוון בכל מקום דווקא לחרש-אילם.