אנו פותחים במסכת תרומות. לצד השיעורים הוקלט מבוא נרחב, ומומלץ להאזין לו תחילה, וכן לעיין בדף העזר למי שאינו מכיר את סדר ההפרשה של התרומות והמעשרות. כעת נעסוק בפרק א', משנה א' - המשנה הראשונה שבמסכת, המונה חמש קטגוריות של אנשים שאינם רשאים להפריש תרומה, ואף אם הפרישו, אין הפרשתם תקפה: הפירות שהופרשו עבור הכהן נותרים טבל, ללא קדושה וללא תוקף כלל.
מקור הדין:
מקורם של חמישה אלה בהשוואה בין התרומה הניתנת לכהנים לבין התרומה שנתנו ישראל במדבר לצורך בניית המשכן. בפרשת תרומה, העוסקת במתנות המורמות לבניין המשכן, נאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", והכתוב ממשיך: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת" וכו'. מפסוק זה נלמדות דרשות אחדות: כשם שבבניית המשכן היו הגבלות על מי שיכול היה לתרום, כך גם בהפרשת תרומה כמתנה לכהן.
לשון המשנה: "חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה" - חמישה סוגי אנשים אינם רשאים להפריש תרומה, ואם הפרישו, אין למה שהפרישו מעמד של תרומה כלל, והמאכל שעישרו נותר בטבלו.
הראשון - חרש:
החרש שבמשנה הוא חרש-אילם, הנחשב כמי שאין לו דעת, והוא מתמעט מן הפסוק "אשר ידבנו לבו". ראוי לציין כי כאשר התורה נוקטת "לב" או "לבו", כמעט תמיד הכוונה למוחו של האדם - לא לחלק הרציונלי שבו, הנקרא שכל, אלא לאותו חלק המונע מרגש ומאינטואיציה; ואילו 'דעת' עניינה הבנת תוצאות המעשים. החרש אינו מוחזק כשלם בדעתו, ומשאין בו דעת - אין הוא יכול לתרום תרומה.
נצייר את התמונה: מדובר במי שנולד חירש ולפיכך לא למד מעולם לדבר, שכן שום מידע לא נכנס לראשו דרך אוזניו. בימי קדם הניחו כמובן מאליו שאדם כזה חסר כשירות שכלית לחלוטין. בימינו נעשו פלאים בלימוד אנשים לתקשר בשפת הסימנים, והשאלה אם חירש שלמד לדבר משנה את הדין - חורגת מגדרי המשנה שלפנינו. המשנה מניחה כי החירש-אילם אינו שומע ואינו מדבר, אין לו דעת, ולפיכך הוא מתמעט מן הפסוק "ידבנו לבו", שכן אין הוא נחשב בעל דעת מספקת כדי להתנדב בליבו. ואם תרם - אין בהפרשתו כל תוקף.
השני - שוטה:
השוטה אינו כשיר מבחינה שכלית, ואף הוא אינו יכול להתנדב מליבו, שכן אין לו דעת צלולה. רבים מבינים בטעות ששוטה היינו טיפש, מי שאינו חכם דיו - ואין זו הגדרתו. חז"ל מתארים את השוטה באחת משתי דרכים: או שאינו יודע לשמור על עצמו, ומסתובב לבדו במקומות מסוכנים בלילה או לן בבית הקברות בלא להבין שהוא מסכן את עצמו; או שהוא משמיד את רכושו שלו, בלא לתת אל לבו מדוע יאבד אדם את שלו. השוטה, אפוא, הוא מי שמנותק מן המציאות ואינו מבין את תוצאות מעשיו, ומשום כך אין ביכולתו לקיים את "ידבנו לבו" ולתת מדעתו.
לחידוד ההבחנה נהוג לספר משל: אדם נתקע עם צמיג מנוקב מול בית משוגעים. הוא החליף את הגלגל, אך הברגים נפלו לתוך הביוב ולא נותרה לו דרך לחברו. קרא אליו אחד המאושפזים מבעד לחלון: "קח בורג אחד מכל אחד משלושת הגלגלים האחרים, ויהיו לך שלושה ברגים לגלגל הרביעי; שלושה ברגים יחזיקו כל גלגל, ותוכל לנסוע כך למוסך ולהשלים את החסר". השתומם האיש, שהרעיון לא עלה בדעתו, ושאל: "אם חכם אתה כל כך, מה מעשיך שם בפנים?". השיב לו הלה: "משוגע אני, אך טיפש איני".
עלינו להבחין, אפוא, בין ניתוק מן המציאות לבין חוסר אינטליגנציה. מי שאינו נבון אינו נידון כאן; ענייננו במי שמנותק מן המציאות מבחינת השלכות מעשיו - הוא השוטה, שאינו יכול לתרום.
השלישי - קטן:
קטן היינו ילד. בדרך כלל נמנים חרש, שוטה וקטן יחד כמי שאין להם דעת, ולפיכך היה מקום לחשוב ששלושתם מתמעטים מאותו חלק של הפסוק העוסק בצורך ב"לב", בדעת שלמה המעוררת לתת. אך לא כך הדבר, לפחות לשיטת הברטנורא. הטעם: ילד בשנה שלפני בר המצווה שלו עשוי להגיע ל'עונת נדרים', שנדריו ואיסוריו חלים, ואפשרות זו קיימת רק אם יש בו בגרות שכלית מסוימת ורמה כלשהי של דעת. משום כך אין די בפסוק "ידבנו לבו" כדי למעטו.
מיעוטו של הקטן נלמד אפוא מחלק אחר של הפסוק: "מאת כל איש" - איש, למעט קטן. אין זה מיעוט של אישה, אלא מיעוט של מי שאינו מבוגר. בלשון חז"ל שתי קטגוריות: המבוגר נקרא 'איש', והקטן נקרא 'תינוק'. בעברית מודרנית תינוק הוא עולל, אך בלשון המשנה ובלשון חז"ל אף בן אחת עשרה או שתים עשרה עודנו 'תינוק', שכן טרם הגיע לכלל בגרות.
שני תנאים נדרשים לבגרות אצל הזכר: גיל שלוש עשרה שנה, והבאת שתי שערות - הם ה'סימנים', סימני ההתבגרות הגופניים. סימנים גופניים שהופיעו קודם גיל שלוש עשרה אינם רלוונטיים. משהגיע לגיל שלוש עשרה, יש דיון אם חוששים שהביא סימנים ונשרו, וכך אכן מניחים הלכה למעשה; אך לענייננו נעמיד את הדברים בפשטות: מדובר במי שהוא בן שלוש עשרה ואף יש לו סימני בגרות של שתי שערות.
אצל נשים הגיל הוא שתים עשרה, ואף בהן נדרשים אותם סימנים, הבאת שתי שערות. קיימים סימנים אפשריים נוספים של בגרות גופנית, אך ההגדרה הרגילה היא שתי השערות.
הבהרה: ההלכה נוקטת תמיד "בן שלוש עשרה שנה ויום". הטעם פשוט: אדם שנולד בעשירי בשבט, בתשיעי בשבט כבר השלים שנה שלמה של חיים, והעשירי בשבט פותח את השנה הבאה - ונמצא שהוא בן שנה ויום. לפיכך, ביום ההולדת השלוש עשרה כבר השלים אמש את שנתו השלוש עשרה, ועתה מתחיל היום הראשון לשנתו הארבע עשרה. זו הסיבה ללשון "שלוש עשרה שנה ויום", ואף על פי כן מה שאנו קוראים יום ההולדת הוא יום ההולדת.
נמצא כי מי שהגיע לגדלות - שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה - והביא שתי שערות, רשאי לתרום; ואם לאו, אינו יכול לתרום. אלו הן שלוש הקטגוריות הראשונות.
הרביעי - התורם את שאינו שלו:
המפריש תרומה מפירות שאינם שייכים לו, אין הפרשתו מועילה, שנאמר "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" - משלכם, ולא משל אחרים. הסתייגות חשובה: אין כל מניעה שאדם ימנה יהודי אחר לשליחו. השליח הוא הרחבה של הממנה אותו, ואין כל בעיה בכך שאדם יסמיך את חברו להפריש תרומה עבורו. המשנה עוסקת במי שנוטל יוזמה חד-צדדית ומפריש תרומה מפירותיו של חברו ללא הרשאה - הפרשה זו אינה מועילה כלל, מכוח הפסוק.
החמישי - נכרי:
"נכרי שתרם את של ישראל, אפילו ברשות - אין תרומתו תרומה" - הנכרי אינו יכול להפריש תרומה עבור ישראל, ואפילו הרשה לו הישראל במפורש לעשות כן; אין הוא בר הכי. הטעם הוא דרשה המבוססת על פסוק אחר, לא זה שראינו, אלא פסוק העוסק בהלכות תרומת מעשר, שבו מופיעה מילה מיותרת: "גם" - "גם אתם". מייתור זה נלמד שרק ישראל יכול לפעול את ההפרשה מפירותיו של ישראל אחר, ואפילו בתורת שליח, ולא נכרי.
לסיכום: במשנה זו מנינו חמישה שאין תרומתם תרומה: החרש והשוטה, שאין בהם דעת שלמה והם מתמעטים מ"ידבנו לבו"; הקטן, המתמעט מ"מאת כל איש", עד שיגיע לגדלות - שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה עם הבאת שתי שערות; התורם מפירות שאינם שלו ללא רשות, המתמעט מ"מאתם"; והנכרי התורם משל ישראל, אפילו ברשות, המתמעט מייתור "גם אתם". בכל אלה לא נעשה דבר, והפירות נותרים בטבלם.