אנו פותחים בשעה טובה את הפרק השישי של מסכת תרומות, פרק נהדר העוסק באכילת תרומה האסורה ובהשלכותיה. כל הפרק כולו סובב סביב פסוק אחד המופיע בספר ויקרא (כ"ב, י"ד).
הפסוק שביסוד הפרק:
"וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ" - "איש", כלומר מי שאינו כהן, שאכל קודש שלא במתכוון, מוסיף חומש על הקרן ונותן לכהן קודש חדש תחת זה שאכל.
מהי אותה "שגגה"? שלוש אפשרויות לפנינו:
לא ידע שזר אסור באכילת תרומה.
לא ידע שהמאכל שלפניו הוא תרומה, ואכלו בחושבו שהוא מותר לו.
לא ידע - לדעת רבים - שההשלכה של אכילת תרומה היא מיתה בידי שמיים, עונש חמור, ומשום כך אכל בלא לדעת את משמעות מעשהו.
"קודש" - ארבעת סוגי התרומה:
בהקשר של המשניות שלפנינו, "קודש" משמעו תרומה, רכושו המקודש של הכהן. לפיכך יחול הפסוק על כל ארבעת הסוגים שהתרומה עשויה ללבוש:
תרומה גדולה - החלק הראשון המופרש לכהן.
תרומת מעשר - החלק שהלוי נותן לכהן.
חלה - החלק הניתן לכהן מן העיסה, לאחר שהקמח והמים עורבבו יחד.
ביכורים - פירות ראשונים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, המובאים לכהן ולבית המקדש ומונפים שם.
בכל ארבעתם יש דין תרומה, ובכולם יחול הפסוק על אכילה אסורה בשוגג.
חשבון החומש - מלבר ולא מלגו:
הדרישה בכל ארבעת המקרים היא להוסיף חומש, ויש להעמיד את החשבון על מכונו אחת ולתמיד. אדם שאינו כהן שאכל ארבעה ענבי תרומה, יידרש להשיב לכהן ארבעה ענבים חדשים ולהוסיף עליהם ענב חמישי - בסך הכול חמישה ענבים על אכילת ארבעה. זו כוונת התורה באומרה "וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו": אכל ארבעה, מוסיף חמישי.
במונחים של ימינו מדובר בתוספת של עשרים וחמישה אחוזים, ולא של עשרים אחוזים, וכאן מצוי מקום הטעות הנפוץ. לעיתים נוקטת התורה בשיטת "מלגו", חישוב מתוך הכמות המקורית, אך כאן החישוב הוא "מלבר", לפי הסך הכולל. מכאן שמתוך חמשת הענבים הניתנים לכהן, ארבעה הם הקרן - השבת הסכום העיקרי, והחמישי הוא תשלום החומש, תוספת שניתן לכנותה תשלום קנס.
אותה תוספת מתפקדת כמנגנון של כפרה על האכילה שלא במתכוון, ומשום כך - כפי שנראה בהמשך המשנה - אין לכהן זכות למחול על החומש. האוכל חייב להיות מסוגל לתתו לכהן, כדי שתעלה בידו כפרה על אכילת התרומה בשוגג.
לשון המשנה:
"האוכל תרומה שוגג" - מי שאינו כהן שאכל אחד מארבעת סוגי התרומה בלא כוונה, בין שלא ידע שזו תרומה, בין שלא ידע שהוא אסור באכילתה ובין שלא ידע שההשלכה היא מיתה בידי שמיים. המשנה בהמשך תדגיש שמדובר דווקא בשוגג, כלשון הפסוק: אכל במזיד, ביודעו שהדבר אסור, אין תשלום חומש. אך בשוגג ניתן לו הפתח לקבל כפרה, בהשבת מה שצרך לכהנים ובהוספת החומש.
יש להתבונן בכך היטב לאורך כל הפרק, שכן שני עניינים נפרדים לפנינו:
השבה ממונית - נטילת דבר שאינו שלו. אף בלא כל עניין של תרומה, הנכנס למזווה של חברו ואוכל מדגני הבוקר שלו חייב להשיב לו את שוויים. זהו דין בסיסי העומד בפני עצמו, החזר ממוני על נטילת דבר שאין לו זכות בו.
תשלום החומש - חיוב מיוחד ונוסף שציוותה עליו התורה, ובו טמונה גם המעלה של הענקת כפרה.
נמצא שהמשלם לכהן עושה שני דברים נפרדים: הוא משיב אותו למצבו הכלכלי השלם ומקיים את דרישת הפסוק להשיב את הקודש. וכפי שנראה, קיים כאן כמעט חוק של שימור הקדושה: התשלום נעשה מחולין מתוקנים, מאוכל רגיל ההופך לתרומה ברגע נתינתו לכהן, וכך נוצרת תרומה חדשה ואין הפסד בכלל התרומה שבעולם. יתרה מזו, בהוספת החומש הוא אף מוסיף קדושה בעולם, וקונה לעצמו כפרה.
"משלם קרן וחומש" - עליו להשיב את הקרן, הכמות המקורית שצרך (ארבעת הענבים שאכל), ולהוסיף עליה את הענב החמישי כתשלום החומש.
"אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך" - אין הבדל אם צרך את התרומה באכילה, בשתייה או בסיכה על עורו. אדם המורח שמן זית על עורו והשמן נספג דרך העור, נחשב הדבר כאילו שתה את השמן.
הברטנורא מדייק שמדובר דווקא בסיכה בשמן ובשתייה של דברים הראויים לשתייה, כגון יין. אך השותה את השמן, או הסך את היין על עורו, אינו מתחייב בתשלום החומש. הטעם לכך הוא שהחיוב חל על צריכה בדרכה הרגילה בלבד: הסך יין על עורו אינו משתמש בו כמשחה או כתכשיר אלא מאבדו, והשותה שמן זית בפני עצמו אינו שותהו אלא מבזבזו, שהרי אין הוא מספק לו חומרים מזינים אלא גורם לו לחלות. רק כאשר הצריכה - באכילה, בשתייה או בסיכה - נעשית בדרך שבה נצרך אותו מאכל בדרך כלל, נכנס הדין לתוקפו, והצורך נדרש להשיב את מה שצרך בתוספת החומש.
באשר לסיכה, נחלקו הראשונים אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן. להלכה הכול מסכימים ש"סיכה כשתייה", ודין המשנה חל אף בה, אלא שיש הסבורים כי החיוב מדרבנן, והפסוקים המובאים בעניין אינם אלא אסמכתא לרעיון דרבנן.
"אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה" - אין הבדל אם התרומה שאכל הזר הייתה טהורה, כלומר מאכל שהכהן היה עתיד לאכול, או טמאה, מאכל שהכהן אינו יכול לאוכלו אך לכל הפחות יכול לשורפו וליהנות ממנו בשעת ביעורו. בכל המקרים הללו הוא משלם קרן וחומש.
אך הבדל גדול קיים ביניהם באופן התשלום. אם המאכל היה טהור וראוי לאכילת כהן, עליו לשלם במאכל דווקא, וכלשון הפסוק "את הקודש" - דבר שיוכל לשוב ולהיעשות תרומה. האוכל ארבעה ענבים טהורים נוטל ארבעה ענבי חולין חדשים ונותנם לכהן, והם נעשים תרומה חדשה מן התורה, וכן הענב החמישי הניתן כתשלום החומש נעשה אף הוא תרומה מן התורה. זוהי כוונת הדברים בדבר שימור עולם התרומה, ולמעשה אף הגדלתו: אין זה שימור בלבד, אלא שבוודאי אין כאן הפחתה מן הכמות.
אך אם אכל ענבים טמאים, אין הוא חייב לשלם בענבים ממש אלא רשאי לשלם בכסף, שהרי הכהן ממילא לא היה אוכלם ואינו יכול לאוכלם. במקרה זה מדובר בהחזר ממוני על אכילת דבר שאינו שלו, ככל החזר אחר. ואף על פי כן, חובת החומש חלה במידה שווה בתרומה טהורה ובתרומה טמאה שנאכלו בשוגג.
"משלם חומש וחומש חומשא" - משלם את החומש, ואף חומש על החומש. הכיצד? האוכל מאה ענבי תרומה טהורים נותן לכהן מאה ענבים חדשים הנעשים תרומה, ומוסיף עליהם חומש - עשרים וחמישה ענבים נוספים, ובסך הכול מאה עשרים וחמישה ענבים, וכולם נעשים תרומה. אם לאחר מכן אכל ארבעה מתוך עשרים וחמישה ענבי החומש, גם הם נושאים את חובת התשלום ותוספת החומש. אין הבדל בין אכילה מענבי החומש, מענבי הקרן או מענבי התרומה המקוריים - בכל אופן עליו להוסיף חומש על מה שצרך, ואפילו על החומש ששילם מלכתחילה. זהו "חומש חומשא": תשלום חומש על החומש שכבר ניתן.
"אינו משלם תרומה" - אין הוא רשאי לשלם לכהן בתרומה, ואין הבדל בין תרומה טמאה לטהורה. לדברי הברטנורא, התרומה כבר שייכת מעיקרה לכהנים, ואין אדם משלם לכהן בממונו של הכהן על מה שנטל ממנו. לפיכך, אף אם טרם ניתנה התרומה לכהן מסוים, אין פירות תרומה כשרים לשמש לתשלומים אלו, לא לפירעון הקרן ולא לפירעון החומש.
"אלא חולין מתוקנים" - עליו לשלם בחולין רגילים שכל המעשרות הופרשו מהם: תרומה גדולה, מעשר ראשון, ומעשר שני או מעשר עני לפי שנתו. "מתוקנים" פירושו שהכול הופרש והפירות מוכנים לאכילה. את ארבעת ענבי הקרן ואת ענב החומש החמישי הוא נותן לכהן, "והם נעשין תרומה" - חמשת הענבים נעשים תרומה חדשה לכל דבר, מן התורה. "ותשלומין תרומה" - לא רק ארבעת ענבי הקרן, אלא אף הענב החמישי, ענב הפיצוי הנוסף, נעשה תרומה גמורה.
"אם רצה כהן למחול - אינו מוחל" - אף אם יאמר הכהן שהוא מוותר על חובת התשלום, אין מחילתו מועילה. הטעם לכך הוא שתשלום הקרן והחומש הוא הוראת הפסוק. אילו היה זה תשלום ממוני בלבד, על נטילת דבר השייך לזולת, היה הנגזל רשאי לוותר עליו, כשם שרשאי אדם לומר לחברו שאכל ממזווהו: הנח, שמור את כספך, איני חפץ בתשלומך. אך כאן חייבה התורה את התשלום, ובזה שוב מתגלה אותו שימור של הקדושה - אין להפחית את כמות התרומה, וחובה לתת חולין חדשים הנעשים תרומה, ואין לכהן כל זכות לוותר על תשלום זה.
ראשונים רבים מתמקדים דווקא בתשלום החומש, שכן לדעת רבים הוא הנדרש כדי להשיג את הכפרה על אכילת התרומה שלא כדין. אין הדבר תלוי במחילת הכהן, שהרי לצד חובת נתינת הקרן והחומש מעניק התשלום לאוכל את התועלת של כפרה על מיתה בידי שמיים, אותו עונש מוות בטרם עת הבא על אכילת תרומה. ומכיוון שהאוכל זקוק לכפרתו, אין לכהן זכות לוותר על קבלת הקרן, כלשון הפסוק, ואף לא על קבלת החומש, שבו תלויה הכפרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי זר האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש, בחישוב "מלבר" של עשרים וחמישה אחוזים; שאין הבדל בין אכילה, שתייה וסיכה בדרך הרגילה, ולא בין תרומה טהורה לטמאה לעניין חיוב החומש; שהתשלום נעשה מחולין מתוקנים הנעשים תרומה חדשה, ולא מתרומה; שאף האוכל מן החומש מוסיף עליו חומש; ושאין הכהן רשאי למחול, שכן התשלום הוא גזירת הכתוב והוא המביא לאוכל את כפרתו.