תמורה פרק ו' משנה ג'. במשנה הראשונה של הפרק מנינו תשעה בעלי חיים שההיסטוריה של חייהם הפכה אותם לאסורים לשמש כקרבן, ובהם אתנן זונה ומחיר כלב. אתנן זונה הוא השכר המשולם לזונה, ומחיר כלב הוא החליפין הניתנים בעבור קניית כלב - ושניהם, כשמדובר בבהמה הכשרה לקרבן (פרה, עז או כבש), נאסרו לשמש כקרבן.
יסוד הדין בפסוק: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם" - אין להביא לבית ה' אלוקיך, לכל נדר, לא את שכרה של הזונה ולא את החליפין ששולמו עבור הכלב, שכן שניהם תועבה לפני ה' אלוקיך.
על סמך אותו פסוק כבר נידונו במשנה הקודמת פרטי אתנן זונה, ואילו במשנה שלפנינו ובמשנה הבאה נעסוק במחיר כלב ובעניינים הנלווים לו.
"איזהו מחיר כלב?":
המקרה הפשוט הוא "האומר לחברו: הילך טלה זה תחת כלב זה" - ראובן אומר לשמעון: קח את הטלה שלי תמורת הכלב שלך, אתה מקבל את הטלה ואני מקבל את הכלב. הטלה שהגיע לידיו של שמעון פסול לשמש כקרבן, משום שהוא מחיר כלב, החליפין שניתנו בעבור הכלב.
המקרה השני - שני שותפין שחלקו:
מדובר במקרה שונה לחלוטין: לראובן ולשמעון תשע עשרה כבשים וכלב אחד בשותפות, והם מחלקים ביניהם עשר בהמות לכל אחד - האחד נוטל עשר כבשים, והשני נוטל תשע כבשים ואת הכלב. הדין הוא שמי שנטל את עשר הכבשים אינו רשאי להשתמש באף אחת מהן לקרבן, ואילו מי שנטל את תשע הכבשים והכלב רשאי להקריב כל אחת מהן. ומה ההבדל? עשר הכבשים ניתנו כנגד הכלב, שהרי הן שהוחלפו בו.
ראוי להדגיש מהו המקרה שאין המשנה עוסקת בו: אין מדובר במצב שבו כל הכבשים שוות שישה, ובתוכן איל יקר במיוחד השווה שבעה, וגם הכלב שווה שבעה - ולפיכך ראובן נוטל את הכלב, שמעון נוטל את האיל, ואת שמונה עשרה הכבשים הנותרות מחלקים ביניהם בשווה. במקרה כזה ברור שמחיר הכלב הוא אותו איל בלבד, ושאר הכבשים שהוחלפו מותרות ללא הגבלה.
המקרה שבו עוסקת המשנה הוא זה: עשר מן הכבשים שוות שישה כל אחת, תשע מהן שוות חמישה כל אחת, והכלב שווה חמישה עשר:
ראובן: נוטל עשר כבשים בנות שישה כל אחת - שישים בסך הכול.
שמעון: נוטל תשע כבשים בנות חמישה כל אחת - ארבעים וחמישה, ובנוסף את הכלב בשווי חמישה עשר - שישים בסך הכול.
נמצא ששניהם קיבלו ערך שווה, אלא שהכלב, ששוויו חמישה עשר, שולם כביכול בחלקו על ידי כל אחת ואחת מן הכבשים היקרות שקיבל השותף האחר. לפיכך כל עשר הכבשים הללו נאסרות, שכן כל אחת מהן היוותה חלק מן החליפין של אותו כלב.
וזו לשון המשנה: "וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב":
"שכנגד הכלב אסורים" - עשר הכבשים שעמדו בצדם השני של החליפין, כנגד הכלב; מאחר שכל אחת מהן היוותה תשלום חלקי עבורו, כולן אסורות.
"שעם הכלב מותר" - תשע הכבשים שבאו יחד עם הכלב לא הוחלפו תמורתו, ולפיכך הן מותרות לשמש לקרבנות.
אתנן כלב ומחיר זונה:
הפסוק אסר להביא אתנן זונה ומחיר כלב. מה הדין בהיפוך הדברים - אתנן כלב ומחיר זונה?
אתנן כלב: אדם המבקש לשכור את כלבו של חברו כדי לחטוא בו, ומשלם על כך בכבש.
מחיר זונה: אדם שאינו מסתפק בשכירת שירותיה של האישה, אלא קונה אותה לשפחה כנענית, ומשלם על כך בכבש.
האם כבשים אלו נאסרות? המשנה קובעת שלא. ההיגיון היה אולי נוטה לומר אחרת, אלא שבידי חכמים דרשה המלמדת שהאיסור נאמר דווקא באתנן זונה ובמחיר כלב.
הפסוק מסיים: "כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם". מה באות המילים "גם שניהם" להוסיף? הרי המספר שתיים ידוע גם בלעדיהן. אלא שהמילה "שניהם" נדרשת כמילה מורכבת - "שניים" ו"הם" - ומתוכה נלמדות שתי דרשות.
לשון המשנה: "אתנן כלב ומחיר זונה - הרי אלו מותרים" - אותן בהמות כשרות לשימוש, "שניהם" - שניים ולא ארבעה. רק אתננה של הזונה ומחירו של הכלב נאסרו, ואילו השכר שניתן עבור הכלב והתמורה שניתנה עבור הזונה אינם אסורים.
ועוד קובעת המשנה: "ולדותיהם מותרים" - בהמה שנאסרה משום אתנן זונה או מחיר כלב, ולדה מותר. אף לימוד זה נדרש מן המילה "שניהם": "הן ולא ולדותיהם" - הם עצמם, אותה כבשה שנעשה בה האתנן או המחיר, נאסרים, אך לא ולדותיהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו מהו מחיר כלב - הן במקרה הפשוט של "הילך טלה זה תחת כלב זה", והן במקרה של שני שותפים שחלקו, שבו הבהמות שכנגד הכלב אסורות ואילו אלו שבאו עם הכלב מותרות. עוד למדנו שאתנן כלב ומחיר זונה מותרים, מדרשת "שניים ולא ארבעה", ושולדותיהן של הבהמות האסורות מותרים, מדרשת "הן ולא ולדותיהם".