נעבור למשנה נוספת בפרק ו', משנה ב'. המשנה ממשיכה לפרט את המקרים שנמנו במשנה הקודמת בנוגע לבעלי חיים שאינם כשרים להקרבה, וכעת היא עוסקת באתנן זונה - התשלום הניתן לזונה.
הגדרת "אתנן זונה":
המונח קשה לתרגום מדויק. נהוג לתרגמו כתשלום לזונה, וזה נכון בקירוב אך לא בדיוק. "זונה" היא אישה האסורה להינשא לכהן, ובדרך כלל משום שהשתתפה במעשה שהתורה אוסרת. בהיקף האיסורים נחלקו הראשונים:
שיטת הרמב"ם: כל איסור מן התורה, בין איסור כרת ובין לאו פשוט.
שיטת התוספות: על פי מסקנת התוספות, אין כל איסורי התורה נכללים בכך, אלא החמורים שבהם בלבד.
בכל אופן, כהן אינו יכול לשאת אישה כזו, ובכלל זה כל מי שנבעלה למי שאסור לה, וכן נכרית. האתנן, אפוא, הוא התשלום הניתן עבור יחסים אסורים כאלה.
המקרה הפשוט:
נתבונן במקרה הבסיסי: נכרית העומדת בפינת הרחוב ועוסקת בזנות, והלקוח אומר לה: "הילך טלה זה בשכרך" - הרי לך כבש זה כשכרך. טלה זה הוא אתנן זונה, ואינו יכול לשמש עוד כקרבן.
מוסיפה המשנה: "ואפילו מאה - כולן אסורין". כלומר, אם נתן לה מאה כבשים, כולם אסורים. המקרה הוא שהשכר שסוכם עמה היה כבש אחד, והוא החליט להוסיף לה עוד תשעים ותשעה. היה מקום לחשוב שהאחד בלבד הוא התשלום, ואילו התשעים ותשעה הנוספים אינם אלא מתנות, ולפיכך אינם אתנן ואינם אסורים. אך המסקנה היא שכולם באים כחלק מעסקה אחת, כולם ניתנים בעבור אותו מעשה, ולפיכך כולם אסורים במידה שווה.
חידוש המשנה - אתנן שאין בו מעשה של הנותן והמקבל:
החלק הבא של המשנה מחדש דבר מעניין ביותר: דין אתנן אינו נוגע דווקא לאדם ששילם עבור השירותים ולא דווקא לזונה המקבלת את הכסף. ייתכן מצב שבו ראובן משלם לשמעון עבור יחסים אסורים, ואף אחד מהם לא השתתף במעשה עצמו באופן ישיר.
דין עבד עברי ושפחה כנענית:
המקרה הוא בראובן שיש לו עבד עברי - משרת יהודי משועבד. העבד העברי יהודי לכל דבר ומקיים את כל ההלכות ככל יהודי, מלבד עניין אחד: מותר לרבו, ואף לכפות עליו, להזדווג עם שפחה כנענית, שפחה שאינה יהודייה, כדי להוליד ולדות שיהיו אף הם עבדים.
ובאיזה מצב הותר הדבר? בכך נחלקו במשנה:
דעת חכמים (וכן ההלכה): הדבר מותר רק כאשר כבר יש לעבד אישה וילדים - ואם די באישה או בילדים ממנה, זו מחלוקת ראשונים בהבנת ה"או". במצב זה מותר להביאו להזדווג עם השפחה הכנענית כדי להוליד ולדות נוספים.
דעת רבי: הדבר מותר בכל מקרה, ואין צורך שיהיה נשוי קודם לכן.
מכאן מתבררת התמונה: נניח שאותו עבד עברי מעולם לא היו לו אישה וילדים, ולפיכך אסור לו לשכב עם השפחה הכנענית, ובכל זאת הפקירוהו לכך בדרך אסורה. במקרה כזה ראובן, בעליו של העבד, נותן את התשלום, ושמעון, בעליה של השפחה, מקבל את הכסף - ואף אחד משניהם לא השתתף במעשה האסור באופן ישיר. אף על פי כן ייחשב הדבר אתנן זונה, שהרי זהו תשלום עבור אותו מעשה.
לשון המשנה:
וזו לשון המשנה: "וכן האומר לחברו: הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי". ראובן אומר לשמעון: הריני נותן לך כבש זה כתשלום, ותן לשפחתך הכנענית ללון אצל עבדי העברי, ויולידו ולדות.
"רבי אומר: אינו אתנן" - לשיטת רבי, מאחר שמותר לכפות על העבד העברי לשכב עם שפחה כנענית בכל המצבים, אין כאן מצב של זנות כלל, ולפיכך אין זה נקרא אתנן זונה.
"וחכמים אומרים: אתנן" - לשיטת חכמים זהו אתנן, שכן מדובר בתשלום עבור קשר אסור, במקרה שאותו עבד עברי לא הותר לו לשכב עם אישה זו משום שלא היו לו אישה וילדים קודם לכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הגדרת אתנן זונה כתשלום עבור יחסים אסורים, ואת הדין שאפילו נתן מאה כבשים - כולם אסורים, משום שכולם באים בעבור אותו מעשה. עוד למדנו את חידושה של המשנה, שדין אתנן חל אף כאשר הנותן והמקבל אינם השותפים למעשה עצמו, כבמקרה של בעל העבד העברי ובעל השפחה הכנענית, ואת מחלוקת רבי וחכמים בדבר.