אנו ממשיכים במסכת תמורה, פרק ו', משנה ד' - משנה נוספת בעניין אתנן זונה ומחיר כלב.
"נתן לה כספים - הרי אלו מותרים":
אם קיבלה הזונה את שכרה לא בכבש אלא בכסף ממש, וכן אם נקנה הכלב בכסף ממש, הכספים מותרים: מותר לקנות בהם כבש ולהביאו כקרבן. האיסור חל על גוף הבהמה שניתנה, ולא על הכסף שבו נעשתה העסקה.
"יינות, שמנים וסלתות":
לעומת זאת, אם התמורה שניתנה עבור אתנן הזונה או עבור הכלב הייתה יינות, שמנים או סלתות - דברים הראויים לנסכים ולמנחות - הרי הם אסורים. וכן הדין בכל דבר הקרב על גבי המזבח:
יין ושמן לנסכים.
סולת למנחות.
לבונה.
עצי המערכה.
מלח.
קטורת.
כל אותם דברים, אם ניתנו לאישה או שנקנה בהם כלב, אין להביאם על גבי המזבח. מקור הדין בלשון הכתוב: "לכל נדר" - הכתוב מרבה כל מה שאדם מתנדב, ובכלל זה הדברים הללו.
"נתן לה מוקדשין - הרי אלו מותרים":
אם הדבר שניתן היה מוקדש כבר מקודם, הרי הוא מותר. כלומר, אדם שהקדיש בהמה לעולה, ולאחר מכן השתמש באותה בהמה מוקדשת כדי לשלם את שכר הזונה או כדי לקנות בה כלב - הבהמה עדיין כשרה לקרבן. הפסילה באה מאוחר מדי, ואין בכוחו לפסול אותה עוד.
לכאורה דין זה מובן מאליו, ואין הוא נוגע דווקא למוקדשים: המשלם עבור קניית כלב בכבשה גנובה של חברו אינו פוסל את הכבשה, שכן מעולם לא הייתה שלו כדי שיוכל לפוסלה. הוא הדין במוקדשים - הם יצאו מרשות הבעלים ושייכים לגבוה, ואין ביד האדם להשתמש בהם כשכר ולפוסלם.
אלא שהמשנה מוסיפה כאן חידוש, הנוגע לקרבן פסח. אף שאדם מפריש ואומר "כבש זה יהיה קרבן הפסח שלי", עדיין נותרת לו בו זכות ממונית, שכן בידו לקבוע מי הם המנויים הרשומים לאכול ממנו. זכות זו כמוה כנכס כספי: אדם יכול לומר לחברו "תן לי את הכלב שלך, ואצרף אותך למנויי קרבן הפסח שלי". מכיוון שיש כאן ערך כלכלי, היה מקום לחשוב שכאשר נמכרות אותן זכויות ממוניות - הפסח נפסל. על כך מלמדת הדרשה "לכל נדר" שאין הדבר כן: "נדר" משמעו דברים שאדם מתנדב מעתה, ולא דבר שכבר נדור ומוקדש מראש כקרבן פסח.
"עופות - הרי אלו אסורין":
אף העופות בכלל האיסור: המחליף עופות בכלב, אין להשתמש בהם לעולת העוף או לחטאת העוף. ולכאורה, מה טעם הוצרכה המשנה להשמיענו זאת? במה שונה העוף מן המנחה ומן הזבח?
התשובה היא שקיים כאן קל וחומר הנראה נכון, ובאמת הוא פגום, והמשנה באה לדחותו: "שהיה בדין: ומה אם מוקדשין שהמום פוסל בהם - אין אתנן ומחיר חלים עליהם, עופות שאין המום פוסל בהם - אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חלים עליהם?". וזה פירוש הטענה:
במוקדשים: בהמה מוקדשת נפסלת כאשר נעשה בה מום, ואף על פי כן אין אתנן ומחיר חלים עליה - אם השתמש בבהמה שהוקדשה מראש כדי לקנות כלב, אין היא נפסלת. נמצא שעמידותה בפני פסילה זו חזקה יותר.
בעופות: עוף שהוקדש ונעשה בו מום אינו נפסל, שכן כללי המומים בעופות מקילים הרבה יותר - מום שאינו ניכר מרחוק אינו נחשב מום. נמצא שהעופות עמידים בפני פסילה אף יותר מן המוקדשים.
אם כן, האם לא מתחייב מכאן באופן הגיוני שלא יחולו עליהם אתנן ומחיר, ולא ייפסלו בשל שימוש בהם כאתנן לזונה או כמחיר כלב?
על כך אומרת המשנה: "תלמוד לומר 'לכל נדר' - להביא אתנן". המילה "כל" באה לרבות את כל מה שמתנדבים, ואף את העופות בכלל זה. ומכאן שעופות שאינם מוקדשים, אם נקנו בהם כלבים או ששולם בהם שכר זונה - אף הם אסורים לבוא לקרבן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כספים שניתנו כאתנן או כמחיר מותרים, ואילו יינות, שמנים וסלתות, וכן כל דבר הקרב על גבי המזבח - לבונה, עצי המערכה, מלח וקטורת - אסורים, מדרשת "לכל נדר". עוד למדנו שמוקדשים שניתנו כאתנן או כמחיר מותרים, שכן כבר יצאו מרשות הבעלים, ואף קרבן פסח בכלל זה על אף הזכות הממונית שבו. לבסוף עמדנו על הקל וחומר שביקש למעט עופות מן האיסור, ועל דחייתו מן הכתוב "לכל נדר", המרבה אף את העופות לאיסור.