תמורה פרק ו', משנה א'. אנו פותחים כאן פרק חדש, שעניינו סוגים שונים של בעלי חיים הפסולים להקרבה כקרבן - לא מחמת מום הניכר בגופם מבחוץ, אלא מחמת דבר שאירע להם בעבר, והוא הגורם לאיסורם עתה. מכיוון שמעמדם אינו ניכר כלפי חוץ, עלולים הם להתערב בבעלי חיים אחרים, וזהו הרקע לדיני התערובת שבפרקנו.
הקדמה: דין תערובת וביטול ברוב:
בטרם ניגש לעיקרו של הפרק - מניית בעלי החיים הללו, החיסרון שבהם והפרטים הטכניים של פסילתם - נקדים נקודה פשוטה: בעלי חיים אלו אסורים אף כשנתערבו בבעלי חיים אחרים.
הכלל הרגיל הוא שכאשר נוצרת תערובת של פריטים נפרדים שאינם מתחברים זה לזה ואינם ניכרים זה מזה, מקבלים כולם מעמד אחד לפי מעמד התערובת כולה. לדוגמה: שלוש כנפי עוף, אחת מהן מעוף שהוא נבלה ושתיים מבעלי חיים שנשחטו כראוי, וכעת כולן נראות ככנפי עוף ואין להבחין ביניהן. מן התורה הכלל הוא "אחרי רבים להטות" - הולכים אחר הרוב, ורכיבי המיעוט מאבדים את זהותם מול הרוב. משום כך שלוש הכנפיים מקבלות את מעמד הרוב הכשר, וכולן מותרות באכילה.
אולם מדרבנן ישנם דברים מסוימים שחכמים ראו בהם חשיבות יתרה - דברים שאינם נמכרים, שהם משמעותיים מכדי לאבד את זהותם בתוך שאר מרכיבי התערובת. ישנם כמה סוגים בקטגוריה זו (כשישה במניין), ואחד מהם הוא בעל חיים שלם - 'בריה', שיש לו מעמד משל עצמו ואינו בטל. לפיכך, בעוד כנפי עוף בטלות בכנפי עוף אחרות, עופות שלמים אינם בטלים.
לפי זה, אם בהמה נעבדה לעבודה זרה - מעשה שאין ניכר בה כלל מבחוץ - ונכנסה לתוך העדר, ועתה יש לפנינו עשר פרות, תשע רגילות ואחת שנעבדה, נעשות כל העשר אסורות בהקרבה, אף שרובן מותרות. מכיוון שהאחת אינה בטלה מדרבנן, וכל אחת מהן עלולה להיות הבהמה האסורה, כולן אסורות בשימוש.
זוהי הנקודה הראשונה במשנתנו: "כל האסורין על גבי המזבח" - כל בהמה שאסור להעלותה על המזבח כקרבן - "אוסרין בכל שהן" - אוסרות את התערובת בכל יחס שהוא. אף אם נתערבה פרה אסורה אחת באלף פרות מותרות, כל האלף ואחת אינן יכולות עוד לקרב כקרבן.
רשימת הבהמות הפסולות:
מהי רשימת הבהמות שאין להבחין בהן מבחוץ, אך אירע להן בעבר דבר האוסרן עתה? רובן נמנות בזוגות:
הרובע והנרבע: בהמה שהייתה מעורבת במעשה רביעה - ב'רובע' הבהמה היא הזכר, וב'נרבע' האדם הוא הזכר. בהמות אלו אסורות לשמש כקרבן לעולם.
המוקצה והנעבד: 'מוקצה' הוא בהמה שהוקצתה לשמש כקרבן לעבודה זרה. הקצאה מילולית בלבד אינה מספקת: בניגוד לקרבנות רגילים, שבהם אמירת "הרי זו עולה" מייעדת את הבהמה לצמיתות, בעבודה זרה נדרש מעשה גופני, כגון גזיזת שערה לשם הכנתה להקרבה. משנעשה בה אותו מעשה, נאסרה לעולם מלקרב לה'. 'נעבד' הוא בעל חיים שנעבד, שהשתחוו לו או עשו בו מעשה שקול לכך, ומאותה שעה נאסר לשמש כקרבן לעולם.
האתנן והמחיר: צמד זה מופיע יחד בפסוק אחד. 'אתנן' הוא התשלום הניתן לזונה, ו'מחיר' הוא התמורה שניתנה בעד קניית כלב או חליפין בו. עוד נעסוק בהם בהמשך המשנה.
הכלאיים: צאצא של תערובת מינים - האחת עז והשני כבש, בין שהאם עז והאב כבש ובין להפך, ונולד להם ולד. אם אין הוא ניכר משאר הבהמות ונתערב בהן, כל הבהמות שבתערובת נאסרות בהקרבה, שהרי כלאיים אינם קרבים כקרבן. וכל זה מבוסס על פסוקים.
הטריפה: בהמה שנגרמה לה פגיעה קטלנית, כלומר עתידה למות בתוך שנים עשר החודשים הקרובים, כגון נקב בריאות.
מקרה המשנה כאן אינו יכול להיות בבהמה שיש בה נקב בריאות ממש, שהרי מבחוץ אין הדבר ניכר כלל; ואף לא בבהמה שיש בה מום חיצוני, כגון שאיבדה רגל שנחתכה מעל הברך, שכן אז הייתה ניכרת בבירור כפרה בעלת שלוש רגליים מול כל השאר. לפיכך המקרה הוא בבהמה שהותקפה על ידי אריה או זאב ונותרו צלקות על גבה מן ההתקפה, והיא נתערבה בבהמות אחרות שאף להן צלקות על גבן - אלא שצלקותיהן באו מקוצים, שאינם עושים אותן טריפה. כעת אין לדעת מי היא מי: משלוש בהמות, אחת טריפה מחמת האריה ושתיים אינן, ולפיכך כולן אסורות מלקרב כקרבן.
היוצא דופן: בהמה שנלקחה כפשוטו מן הצד, כלומר לידה בניתוח קיסרי, שלא יצאה בדרך הרגילה אלא נפתחה בטן הבהמה והוצאה משם. אף היא, על פי הפסוקים, פסולה מלקרב כקרבן.
"איזהו מוקצה?":
מכאן ואילך חוזרת המשנה על הפסולים הללו ודנה בהם באריכות. תחילה: "איזהו מוקצה?" - "המוקצה לעבודה זרה". מדובר בבהמה שהוקצתה במיוחד לשם הקרבה לעבודה זרה ולא לשום עניין אחר, ואין זה כמוקצה של שבת שהוקצה לדבר אחר. וכאמור, נדרש שייעשה בה מעשה בגופה.
"הוא אסור" - מאותה שעה הבהמה אסורה לעולם מלקרב כקרבן לה'. "ומה שעליו מותר" - הדבר שעליה, כגון כתר שהניחו על ראשה כחלק מהליך ההכנה שלפני ההקרבה, אינו נאסר, שהרי לא קרב ולא שימש בעבודה. ואין הכוונה שהוא מותר בהנאה בלבד, אלא שהוא מותר אפילו לעלות על המזבח: אילו נזקק המזבח לציפוי זהב חדש, ניתן היה להשתמש בזהב אותו כתר, שכן הכתר מעולם לא הוקרב לעבודה זרה אלא רק ישב על ראשה של בהמה שהוקצתה לכך.
"איזהו נעבד?":
"כל שעובדין אותו" - בהמה שנעבדה בעצמה: שהשתחוו לה, הקטירו לה קטורת, הקריבו לה קרבנות וכיוצא בזה. מעתה היא אסורה לעולם מלקרב לה', שכן היא עצמה נעשתה כעין עבודה זרה.
"הוא ומה שעליו אסור" - במקרה זה גם הבהמה עצמה וגם מה שהיה עליה אסורים בוודאי מלהקריבם לה'. אם הייתה הפרה חבושה בכתר ואנשים השתחוו לה, נאסרו הפרה והכתר כאחד, שכן ההשתחוויה לא הייתה לפרה בלבד אלא גם למה שעליה, לכתר שהשתחוו לו.
"זה וזה מותרין באכילה" - הבהמות בשני המקרים מותרות באכילה. אף שהשתחוו לפרה, יכול בעליה לאכול אותה, משום שאינה נאסרת בהנאה. הכלל הוא שדברים שברא הקב"ה מעצם טבעם, כגון הר או נהר, אין עבודתם אוסרתם על הכול; ואף בעלי חיים בכלל הדברים שברא הקב"ה, כביכול, ולפיכך אינם נאסרים בהנאה. אדם שהשתחווה לפרה - הפרה נאסרת בהקרבה לה', אך מותרת בשחיטה ובאכילה. וכך הדין הן במה שהוקצה למזבח והן במה שהשתחוו לו.
אולם אם השתחוו לפרה וכתר על ראשה, הרי הכתר מעשה ידי אדם הוא ולא מעשה ידי הקב"ה, ולפיכך אינו אסור למזבח בלבד אלא אסור אף בהנאה. הכתר שנעבד עם הבהמה אין לעשות בו דבר, אלא לשחקו ולזורקו לים המלח.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כל האסורין על גבי המזבח אוסרים את התערובת בכל שהן, משום שבעל חיים הוא 'בריה' שאינה בטלה ברוב. מנינו את הפסולים: רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר, כלאיים, טריפה ויוצא דופן. עוד עמדנו על ההבחנה שבין מוקצה, שהוא אסור ומה שעליו מותר, ובין נעבד, שהוא ומה שעליו אסורים, ועל כך שהבהמות עצמן מותרות באכילה משום שאינן נאסרות בהנאה, בעוד הכתר שנעבד, מעשה ידי אדם, אסור בהנאה לגמרי.