תמיד, פרק ב, משנה ד. הפרק מוליך אותנו שלב אחר שלב בעבודת הבוקר המוקדמת שעל גבי המזבח: תרומת הדשן, גריפת הגחלים אל תוך התל שבמרכז המזבח, ועכשיו בניית האש עצמה. משנתנו מתארת את סידור מערכת העצים הגדולה, המערכה הגדולה, שעליה נשרפו הקרבנות.
לפני שניכנס לפרטים, כדאי לדעת שעל גבי המזבח היו דולקות בכל יום ויום שלוש מערכות אש נפרדות, ולכל אחת תפקיד משלה:
- המערכה הגדולה, שבה עוסקת משנתנו, שימשה לשריפת הקרבנות.
- מערכה שנייה, המתוארת במשנה שלאחר מכן, סיפקה את הגחלים הבוערות שהיו מכניסים לקטורת.
- מערכה שלישית לא שימשה שום צורך מעשי כלל; היא הייתה קיימת רק כדי לקיים את מצוות שמירת האש התמידית על המזבח, כלשון הפסוק, "והאש על המזבח תוקד בו", שתהא שם אש בוערת בכל עת.
משנתנו פונה עכשיו לראשונה שבהן, היא האש העיקרית.
היכן סידרו את המערכה
"סדר המערכה גדולה מזרחה". אותו כוהן עצמו שזכה בתרומת הדשן, סילוק האפר במחתה, הוא שהמשיך ובנה את מערכת העצים הגדולה. מקומה היה על גבי המזבח, בצדו המזרחי.
פני המערכה כלפי מזרח
"וחזיתה מזרחה", ופניה היו כלפי מזרח. הכוהן המסדר את הגזירין לא היה סוגר את המערכה מכל צדדיה. הוא השאיר בכוונה פתח בצדה המזרחי, כדי שהרוח הבאה מאותו כיוון תיכנס אל תוך המערכה ותלבה את האש.
קצות הגזירין הפנימיים
"וראשי הגזירין הפנימיים היו נוגעים בתפוח". העצים הונחו כך שקצותיהם הפנימיים, כלומר קצותיהם המערביים, הגיעו ונגעו בתפוח, הוא תל הגחלים והאפר שנצבר במרכז המזבח והמתואר במשנה הקודמת. במילים אחרות, כל גזיר נמשך מן הקצה המזרחי החיצוני של רצפת המזבח פנימה, עד שנגע באותה ערמה מרכזית.
רווח בין הגזירין
"ורווח היה בין הגזירין", ורווח היה מונח בין העצים; לא היו מסדרים אותם צמודים זה לזה. המשנה מסבירה מדוע: "שהיו מסיתין את האליתא משם", שמאותם רווחים היו מדליקים את העצים הדקים. "אליתא" הם קיסמי העץ הדקים והקטנים ששימשו להסקה, אותם ענפים שנאחזים באש במהירות ומעלים את האש הגדולה.