מסכת תמיד, פרק ב, משנה ג. פרק ב מלווה את הכוהנים בסדר העבודה של השכמת הבוקר על גבי המזבח: הדשן של אתמול כבר סולק, ועכשיו צריך לבנות את האש של היום החדש. לפני שאפשר להקריב קרבן כלשהו, חייבת להיות שם מדורה בוערת שממתינה לו. לפיכך היו הכוהנים מעלים עצים אל המזבח ובונים מהם ערימה גדולה, היא האש המרכזית ששימשה לאורך כל היום. משנתנו שואלת אילו מיני עצים כשרים לאותה ערימה.
המשנה ממשיכה: "החלו מעלין בגזירין", הכוהנים התחילו להעלות בקעות עצים אל המזבח, "לסדר אש המערכה", כדי לערוך את אותה מדורה גדולה שתישאר דולקת כל היום כולו. שימו לב עד כמה המילה "גזירין" סתומה: מצד עצמה היא משאירה רושם שכל עץ שהוא ראוי להיערם שם. לכן המשנה עוצרת ומבררת בדיוק אילו אילנות סיפקו את אותם עצים.
האם כל העצים כשרים?
"וכי כל העצים כשרים למערכה?" האם באמת כל מין עץ ראוי להינתן על גבי המערכה? התשובה: "הן, כל העצים כשרים למערכה, חוץ משל זית ושל גפן". כן, כל העצים כשרים, ושני יוצאים מן הכלל: עצי הזית ועצי הגפן.
מדוע דווקא שני אלו הוצאו מן הכלל? מפני שהם יקרים מדי לארץ ישראל מכדי להפוך אותם לחומר בעירה. אספקת השמן בירושלים ובכל הארץ הייתה תלויה בעצי הזית, ואף לגפן הייתה חשיבות משלה. כריתת אילנות כאלה לצורך הסקה איננה דבר שעבודת המקדש תעודד, ולכן הרחיקו אותם מן המזבח.
במה נהגו בפועל
"אבל באלו רגילין." אף על פי שמן הדין כמעט כל מין עץ הותר, למעשה נהגו הכוהנים להשתמש בשלושה סוגים מסוימים: "במורביות של תאנה", עצים שנכרתו מענפיה של תאנה שחדלה לתת פרי, "ושל אגוז", עצי אגוז, "ושל עץ שמן", עצו של עץ השמן.
שלושת אלו בערו יפה מכולם ונתנו אש חזקה ויציבה, ומשום כך נעשו הבחירה הרגילה למערכה שעל גבי המזבח.