תמיד, פרק ה, משנה ב. הפרק שלנו מלווה את הכהנים אל תוך לשכת הגזית, ששם נאמרה תפילת שחר, ועכשיו הוא פונה אל שני הפייסות האחרונים של עבודת הבוקר, שהופסו שם לאחר שנסתיימה התפילה.
"חדשים לקטורת"
הממונה שהיה מפקח על העבודה באותה שעה עמד והכריז: "חדשים לקטורת, בואו והפיסו", כלומר כל כהן שעדיין לא הקטיר קטורת מימיו יבוא ויטול חלק בפייס. הזכאות הוגבלה: רק כהן שלא עשה מעולם את העבודה הזאת היה מצטרף להפסה.
מדוע צומצם מעגל המשתתפים? משום שהתורה קושרת ברכה מיוחדת למי שמקטיר את הקטורת: הוא מתעשר, ומסייעים לו מן השמים בפרנסתו. הפסוק מזכיר את הקטורת, "ישימו קטורה באפך", ומיד לאחר מכן נאמר "ברך ה' חילו", שיברך ה' את נכסיו. הסמיכות מלמדת שמי שמביא את הקטורת מתברך בעושר. וכיוון שכך, השאיפה הייתה לפרוס את ההזדמנות על פני כמה שיותר כהנים. כהן שכבר הקטיר פעם אחת לא חזר לתור שני, וכל כהן שלא זכה בכך מעולם הוזמן להשתתף בפייס.
המשנה מוסרת את התוצאה: "הפיסו, זכה מי שזכה". הפיסו, והכהן שעלה עליו הגורל זכה. הוא זה שיקטיר את הקטורת באותו בוקר.
"חדשים עם ישנים"
מיד לאחר מכן הכריז אותו כהן הכרזה שנייה: "חדשים עם ישנים, בואו והפיסו", החדשים יחד עם הוותיקים יבואו לפייס. בפייס הזה הצטרפו הוותיקים, כהנים שכבר עשו את העבודה הזאת בהזדמנויות קודמות, אל החדשים.
מדוע היה צורך להכריז על כך במפורש? משום שלכהנים המנוסים נאמר זה עתה לפרוש מפייס הקטורת. לאחר שנדחקו הצידה, היו עלולים להניח שהם מודרים גם ממה שבא אחר כך, ולכן ההכרזה הבהירה להם שהפייס הבא פתוח בפני הכל.
ועל מה נערך הפייס הזה? אומרת המשנה "מי מעלה איברים", איזה כהן יעלה את האיברים, "מן הכבש למזבח". הבט לאחור אל תיאור התמיד קודם לכן: הכהנים שנשאו את נתחי הבהמה התקדמו רק עד חצי הכבש, ושם נמלחו האיברים והונחו. הפייס הזה בחר את הכהן שייטול אותם מאותה נקודת אמצע ויעלה אותם את שארית הדרך, עד גג המזבח.
שיטת רבי אליעזר בן יעקב
רבי אליעזר בן יעקב חולק. לדעתו, "המעלה איברים לכבש", אותו כהן שנשא את האיברים עד הכבש, "הוא מעלה אותן", הוא עצמו ממשיך איתם, "על גבי המזבח". לפי הבנתו לא נצרך פייס נפרד כדי לקבוע מי יעשה את השלב הזה.
לפי רבי אליעזר בן יעקב, אם כן, הפייס האחרון של הבוקר שימש לתכלית אחרת: הוא קבע איזה כהן ייטול את הגחלים מן המזבח החיצון ויכניס אותן להיכל, לצורך הקטרת הקטורת על מזבח הפנימי.