תמיד, פרק ה, משנה ג. הפרק שלנו הולך ומתאר את סדר הבוקר המוקדם בבית המקדש לאחר שהסתיימו הפייסות: התפילות, הברכות וחלוקת עבודות היום. עד כאן עמדו כל הכהנים שהיו בעזרה לבושים בבגדי כהונה, אף שהפייסות בחרו רק מספר מצומצם מהם לעבוד בפועל בהקרבת התמיד. משנה זו פונה אל כל השאר ומספרת מה נעשה בהם.
לאחר שנערך הפייס האחרון והתפקידים חולקו, הורה הכהן הממונה על הסדר לכל אותם שלא זכו לעבודה לפשוט את בגדי הכהונה ולחזור וללבוש את בגדי החול שלהם. אומרת המשנה: "מסרום לחזנים", מסרו אותם לחזנים, הם השמשים. חזנים אלו היו אנשיו של אדם ששמו פנחס, שהיה הממונה על כל מלתחת הבגדים של הכהנים במקדש.
החזנים מפשיטים את הבגדים
"היו מפשיטין אותם את בגדיהם", החזנים היו מפשיטים מהם את הבגדים. הכהנים לא היו פושטים את בגדי הכהונה בעצמם, אלא האנשים שנתמנו לכך עשו זאת בעבורם, בגד אחר בגד.
"לא היו מניחין עליהם אלא מכנסיים בלבד", הפריט היחיד שהשאירו עליהם היה המכנסיים. המצנפת, האבנט והכתונת נלקחו כולם, אך מכנסי הכהונה נשארו במקומם. הטעם הוא טעם של כבוד פשוט: אין זה מן הראוי שכהנים יעמדו במקדש בלא בגד עליהם. לפיכך נשארו המכנסיים עליהם עד שכל כהן לבש את כתונתו שלו, ורק אז פשט גם את המכנסיים והחזירם לחזנים.
תשעים ושישה חלונות
"וחלונות היו שם", וחלונות, כלומר גומחות, היו שם, בנויים בכתלי לשכת הגזית שבה נעשה חילוף הבגדים. אלו שימשו כתאים לאחסון בגדי הכהנים.
"וכתוב עליהם תשמישי הכלים", וכתוב היה מעליהם שם הבגד שכל אחד מהם החזיק. היה תא מיוחד לכל אחד מארבעת בגדי הכהונה: אחד למכנסיים, אחד לכתונות, אחד לאבנטים ואחד למצנפות, כדי שלא יתחלף דבר ולא יונח שלא במקומו.
מכאן נובע החשבון של המשנה. עשרים וארבעה משמרות כהונה היו, וכל משמר היה צריך מערכת משלו של ארבעה תאים, אחד לכל בגד. ארבע כפול עשרים וארבע מביא אותנו לסך של תשעים ושישה חלונות באותו מקום עצמו, ובהם כל מלתחת הבגדים של כהני בית המקדש.