בחלק הקודם עמדנו על קרבן העצים, שהיה מובא בזמנים מסוימים לאורך השנה. משנתנו, משנה ה' בפרק ד' של מסכת תענית, מפרטת מה היו אותם זמנים בדיוק.
"זמן עצי כהנים והעם היו תשעה":
המשנה מונה תשעה זמנים שבהם הובאו העצים על ידי הכהנים והעם:
"בחד בניסן" - באחד בניסן, בני ארח בן יהודה.
"בעשרים בתמוז" - בני דוד בן יהודה, ככל הנראה רמז לדוד המלך וצאצאיו.
"בחמישה באב" - בני פרעוש בן יהודה.
"בשבעה באב" - בני יונדב בן רכב.
"בעשרה באב" - בני סנאה בן בנימין, משבט בנימין.
"בחמישה עשר באב" - בני זתוא בן יהודה, "ועמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו" - כל מי שאינו יודע בבירור מאיזה שבט הוא בא, "ובני גונבי עלי, בני קוצעי קציעות".
"בעשרים בו" - בעשרים באב, בני פחת מואב בן יהודה.
"בעשרים באלול" - בני עדין בן יהודה.
"באחד בטבת" - שבו בני פרעוש שנית. משפחה זו כבר הביאה בחמישה באב, וחזרה והביאה אף באחד בטבת.
"בני גונבי עלי, בני קוצעי קציעות" - למי הכוונה?
הגמרא מסבירה כי היה זמן שבו גזר השלטון גזירה שאסור להביא ביכורים, והציב שומרים בדרכים כדי לעצור את מביאיהם. כדי לעבור על פני השומרים, היו נותנים את הביכורים בתוך סלים ומכסים אותם בתאנים, ונוטלים עמם 'עלי' - כלי ששימש בדרך כלל להכנת עוגות תאנים. כשנעצרו בדרך, טענו שאין הם אלא הולכים למקום פלוני להכין את עוגות התאנים, ובכך הערימו על השומרים שלא יבינו את מעשיהם. משום כך נקראו "בני גונבי עלי", ואף "בני קוצעי קציעות" - אותם שהיו מכינים את הקציעות, הן עוגות התאנים.
"באחד בטבת לא היה בו מעמד":
המשנה מסיימת שבאחד בטבת לא התכנס מעמד כלל, כפי שלמדנו במשנה הקודמת שישנם עניינים המונעים את התכנסות אנשי המעמד: "שהיה בו הלל" - הלל של חנוכה, שהרי אחד בטבת הוא מימי חנוכה; קרבן מוסף, שהרי הוא ראש חודש; וקרבן העצים.
ראוי לציין כי ההלל של ראש חודש אינו נמנה כאן, שכן מנהג זה מאוחר לזמן הגמרא; ההלל האמור כאן הוא הלל של חנוכה.
נצרף לכך את שיטת בן עזאי במשנה הקודמת: קרבן המוסף מבטל את מעמד מוסף ואת מעמד מנחה, קרבן העצים מבטל את הנעילה, וההלל מבטל את שחרית. נמצא שבאחד בטבת לא נותרה התכנסות כלל למעמד.
לסיכום: במשנה זו מנינו את תשעת זמני קרבן העצים ואת המשפחות שהביאוהו, עמדנו על ביאור הגמרא לכינויים "בני גונבי עלי" ו"בני קוצעי קציעות" - אותם שהערימו על השומרים כדי להביא ביכורים בשעת הגזירה, ולמדנו מדוע באחד בטבת לא היה מעמד כלל: הלל, קרבן מוסף וקרבן עצים שנצטרפו בו יחדיו.