אנו ממשיכים בפרק ד' של מסכת תענית, במשנה ב'. במשנה הקודמת נזכר עניין המעמדות, וכעת באה המשנה לבארו ושואלת: "אלו הן מעמדות?" - מהם אותם מעמדות שנזכרו לעיל?
מקור העניין - "את קרבני לחמי":
"לפי שנאמר: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" - בפרשה העוסקת בקרבן התמיד, שהוקרב מדי יום, נצטווה משה לדבר אל בני ישראל שעליהם להביא קרבן זה. כלומר, קרבן זה מוטל על בני ישראל והם בעליו.
"והיאך קרבנו של אדם קרב":
מכאן שואלת המשנה: "והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?" - כיצד ייתכן שקרבנו של אדם יוקרב, בשעה שאין הוא עומד שם על גביו?
תקנת נביאים הראשונים:
מפני הצורך שהבעלים יהיו נוכחים בשעת הקרבת הקרבן, "התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות" - הנביאים הראשונים תיקנו עשרים וארבע משמרות, הן עשרים וארבע הקבוצות שאליהן נחלקו הכהנים והלויים.
"על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים" - מעמד של כהנים, של לויים ושל ישראלים. לא הכהנים והלויים בלבד נחלקו למשמרות, אלא אף ישראל נחלקו לקבוצות שעלו לירושלים.
"הגיע זמן המשמר לעלות - כהנים ולויים עולים ירושלים" - בהגיע תורו של אותו משמר, היו הכהנים והלויים עולים לירושלים, ועמם התלוו אף ישראלים מאותו מעמד.
ישראל שנותרו בעריהם:
המשנה ממשיכה ודנה באותם ישראלים שלא עלו לירושלים, ואף על פי כן היו חלק מן התהליך: "וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקורין במעשה בראשית" - הם היו מתאספים בעריהם וקוראים בתורה בפרשיות מעשה בראשית.
קריאה זו נעשתה, כאמור, בידי הקבוצה שלא עלתה לירושלים; אולם רוב המפרשים מבינים כי גם קבוצת הישראלים שעלתה לירושלים הקדישה את יומה לתפילה ולקריאה במעשה בראשית, כאחיהם שנותרו בעריהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שורשם של המעמדות: מן הציווי "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" עולה כי קרבן התמיד הוא קרבנם של כלל ישראל, ומכאן השאלה כיצד קרב קרבנו של אדם בלא שיעמוד על גביו. לפיכך תיקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, וכנגדן מעמדות של כהנים, לויים וישראלים - אלו עולים לירושלים, ואלו מתכנסים בעריהם וקוראים במעשה בראשית.