תענית, פרק ג', משנה ג'. משנה זו עוסקת בשאלה כיצד יש להתייחס למציאות הנראית חמורה באזור אחד ואינה קיימת באזור הסמוך לו. פותחת המשנה ואומרת: "עיר שלא ירד בה גשם".
חומרת המצב:
המשנה מביאה את הפסוק בעמוס, כדכתיב: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר" - אזור אחד מקבל גשם ואילו רעהו נותר בלא גשם. תרחיש מעין זה מלמד כי יש כאן השגחה גלויה, גזירה מסוימת המכוונת כנגד אותה עיר. אין זו מציאות רגילה שרק עיר אחת תיפגע, ומשום כך העניין חמור.
סדר התענית בעיר ובסביבותיה:
אותה העיר: עליה להתחיל מיד להתענות ולהתריע, ולנהוג בתענית החמורה ביותר.
הערים שסביבותיה: משתתפות במידת מה - מתענות, אך אינן מתריעות ואינן נדרשות לצום בצורה החמורה.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא אומר "מתריעים ולא מתענים" - היפוכם של דברים: הערים שמסביב תוקעות בשופר, אך אינן מתענות.
מדוע בכלל נדרשות הערים הסמוכות להיות מושפעות ולהשתתף? שני טעמים בדבר:
אחווה: עליהן לגלות שותפות עם העיר הסובלת, שכנתן.
חשש לעצמן: ההשפעה הכלכלית עתידה להגיע גם אליהן, שכן כאשר יבואו אנשי אותה עיר לקנות מהן, עלול הדבר שלא להספיק לכולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מצב שבו עיר אחת אינה מקבלת גשם, בעוד שכנותיה מקבלות, מעיד על השגחה וגזירה מיוחדת כלפיה, ולפיכך היא מתענה ומתריעה בחומרה. הערים שסביבותיה שותפות אף הן - לדעת תנא קמא מתענות ואינן מתריעות, ולדעת רבי עקיבא מתריעות ואינן מתענות - הן מפני האחווה עם העיר הסובלת והן מפני החשש להשלכות הכלכליות שיגיעו גם אליהן.