מסכת תענית, פרק ב', משנה ה'. משנה זו מוסרת מעשה שאירע באחד מימי התענית, ומתוכו אנו למדים כיצד נוסחו התפילות הנוספות של יום התענית וכיצד נהגו הציבור בעניית הברכות.
לשון המשנה והמעשה שבה:
"מעשה בימי רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון" - המעשה אירע בימיהם של שני חכמים אלו.
"שעבר אחד לפני התיבה" - אדם שימש כשליח ציבור.
"וגמר את הברכה כולה" - הוא סיים את הברכה בשלמותה, כלומר את הברכה הראשונה בחתימת "גואל ישראל".
"ולא ענו אחריו אמן":
הציבור לא ענה אחריו אמן. מה כן אמרו? מבארת הגמרא כי אמרו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" במקום אמן, וזהו הנוהג שהיו רגילים בו בבית המקדש.
סדר התקיעות והאמירות:
לאחר מכן הכריז שמש בית הכנסת, הוא חזן הכנסת: "תקעו הכהנים תקעו". ולאחר התקיעה אמרו: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה" - זו האמירה שראינו במשנה הקודמת, והיא הנאמרת לאחר הברכה הראשונה.
לאחר הברכה הבאה, היא ברכת זכרונות, נאמר: "הריעו בני אהרן הריעו". כאן שינתה המשנה בלשונה בשני פרטים:
במקום לקרוא להם "כהנים", נאמר "בני אהרן".
במקום "תקעו", נאמר "הריעו" - עניין התרועה.
ולאחר מכן היו אומרים: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". וכך נהגו בכל ברכה וברכה, שאותו תהליך נעשה גם בשאר הברכות.
"וכשבא דבר אצל חכמים":
כאשר סיפרו מעשה זה לחכמים - והכוונה במיוחד לכך שבמקום לענות אמן על הברכה ענו "ברוך שם" - אמרו חכמים: "לא היינו נוהגים כן אלא בשער המזרח ובהר הבית". כלומר, מנהג זה, להימנע מאמירת אמן ולומר במקומה "ברוך שם", נהג רק במקדש ולא בשום מקום אחר.
לסיכום: במשנה זו למדנו מעשה שאירע בימי רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון: שליח הציבור גמר את הברכה כולה, והציבור ענה אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" במקום אמן. עמדנו על הכרזות השמש - "תקעו הכהנים תקעו" לאחר הברכה הראשונה ו"הריעו בני אהרן הריעו" לאחר ברכת זכרונות - ועל האמירות הנלוות להן בכל ברכה וברכה. ולבסוף למדנו את הכרעת חכמים, שנוהג זה של "ברוך שם" במקום אמן היה מיוחד לשער המזרח ולהר הבית בלבד.