תענית, פרק ב', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי לפני שבע התעניות האחרונות, בטרם פתחו בתפילה, היו מעמידים אדם שישא לפני הציבור דברי מוסר ודברי תוכחה. כעת ממשיכה המשנה ואומרת: "עמדו בתפילה" - הציבור עומד לתפילה.
"מורידין לפני התיבה זקן ורגיל":
"מורידין לפני התיבה" - לפני ארון הקודש.
"זקן" - אדם מבוגר.
"ורגיל" - רגיל ובקי מאוד בתפילות, ויודע כיצד להתפלל.
"ויש לו בנים" - יש לו בני בית התלויים בו.
"וביתו ריקם" - ביתו ריק ואין לו מזון כלל, והוא עצמו שרוי במצוקה ממש.
אחרים בגמרא מסבירים את "וביתו ריקם" באופן שונה: אין הכוונה שאין לו מזון, אלא שביתו ריק מעבירות ומחטאים.
ומדוע נבחר דווקא אדם כזה? "כדי שיהא לבו שלם בתפילה" - התכונות הללו מאפשרות לו להתפלל בלב שלם, להתרכז ולהתמקד, בלא מחשבות צדדיות.
"ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות":
שמונה עשרה שבכל יום - הברכות שאנו אומרים מדי יום. למעשה אנו אומרים כיום תשע עשרה ברכות, אך בזמן המשנה היו שמונה עשרה.
"ומוסיף עליהן עוד שש" - שש ברכות נוספות, שנתקנו במיוחד לתעניות אלו ולשבע התעניות האחרונות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר התפילה בימי הצום: מורידים לפני התיבה שליח ציבור זקן ורגיל, שיש לו בנים וביתו ריקם - בין כפשוטו ובין כפירוש הגמרא שביתו ריק מעבירות - וכל זאת כדי שיהא לבו שלם בתפילה. שליח ציבור זה אומר עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ועוד שש ברכות המיוחדות לתעניות.