פרק ב' במסכת תענית, משנה א'. המשניות שלפנינו עוסקות בסדר התפילה ובסדר תקיעת השופר והחצוצרות - כיצד בדיוק התנהלו הדברים בשבעת ימי התענית האחרונים שנגזרו על הציבור.
"סדר תעניות כיצד":
המשנה פותחת ושואלת מה היה סדרם של ימי תענית אלו, שבעת האחרונים שבהם, ומשיבה: "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר" - היו נוטלים את ארון הקודש ובתוכו ספרי התורה, ומוציאים אותו אל הרחוב הראשי, אל דרכה המרכזית של העיר. בכך הביעו אמירה: עד כה זעקנו אל השם בתוך בית הכנסת, בצנעה, ולא נענינו; מעתה נבייש עצמנו בפרהסיה. הוצאת הארון מבטאת שכלי צנוע היה לנו, ארון הקודש, ובעוונותינו התבזה ונאלצנו להוציאו החוצה עמנו.
ומשהוצאה התיבה, בא סדר נתינת האפר:
"ונותן אפר מקלה על גבי התיבה" - נותנים אפר על גבי ארון הקודש, לסמל שהקדוש ברוך הוא כביכול שרוי בצער יחד עמנו, כפי שמסומל על ידי ארון הקודש.
"ובראש הנשיא וראש הלוים" - אף על ראשו של הנשיא, ראש הסנהדרין, ועל ראש הלוים, שהיא כעין עמדת המשנה, היו נותנים אפר. ואנשים אלו היו מבקשים מאחרים שיתנו את האפר על ראשם, כדי שיהיה בכך בזיון גדול עוד יותר.
"וכל אחד ואחד נותן בראשו" - שאר הציבור, כל אחד ואחד היה נותן את האפר בראשו בעצמו, ולא נזקק שאדם אחר יעשה זאת עבורו.
דברי הכיבוש:
ממשיכה המשנה: "הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבוש" - הזקן והבכיר שבקהילה היה נושא לפניהם דברים המכניעים את הלב, כדברי מוסר.
וכך היה אומר להם: אחיי, לא נאמר באנשי נינווה, כשעשו תשובה על פי דבריו של יונה, שראה הקדוש ברוך הוא את שקם ואת צומם, אלא שראה את מעשיהם - כי שבו מדרכם הרעה. זו התשובה שהקדוש ברוך הוא מבקש. אין הוא מתמקד כל כך בדברים החיצוניים שאדם עושה, אלא בפנימיים שבהם.
וכלשון הנביא יואל: "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" - קריעת הבגדים אינה אלא סמל חיצוני, ואילו המוטל על האדם הוא לעשות את הסמל הפנימי: לקרוע את הלב, משל לכך שהוא משנה באמת את לבו ועושה אותו שונה ממה שהיה קודם לכן.
לסיכום: בחלק זה למדנו את סדר שבעת ימי התענית האחרונים: הוצאת התיבה לרחובה של עיר כביטוי לבושה בפרהסיה, נתינת אפר מקלה על גבי התיבה, על ראש הנשיא וראש הלוים ועל ראש כל אחד ואחד, ודברי הכיבוש של הזקן שבקהילה - שעיקרה של תשובה אינו בשק ובצום החיצוניים אלא בשיבה מן הדרך הרעה ובקריעת הלב.
בהמשך נעסוק בסדר התפילה ובסדר תקיעת השופר והחצוצרות בימי התענית.