אנו עומדים במסכת תענית, פרק א', משנה ב'. המשנה פותחת: "אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים" - אין לבקש על הגשמים אלא בסמוך לזמן שבו נזקקים להם בפועל. בגמרא ניתנו שני הסברים לאמירה זו.
שני ההסברים בגמרא:
הכוונה להזכרה: אין כאן בקשת גשמים, שמקומה ב'שומע תפילה' שבהמשך שמונה עשרה, אלא הזכרת 'משיב הרוח ומוריד הגשם', אף שנקטה המשנה לשון של שאלה. לפי זה משנתנו הולכת כדעת רבי יהושע במשנה הקודמת, הסובר שמזכירים 'משיב הרוח' החל משמיני עצרת, היום האחרון של חג הסוכות, משום שזמן זה מתקרב לזמן שבו אנו רוצים שיחלו הגשמים לרדת - בניגוד לרבי אליעזר, הסובר שההזכרה מתחילה כבר מתחילת סוכות.
הכוונה לשאלה: הכוונה לבקשה שב'שומע תפילה', שבה אנו מבקשים על הגשמים ממש. פירוש "סמוך לגשמים" עתיד להתבאר במשנה הבאה: אף לדעת רבי אליעזר אין מבקשים גשם מיד, אלא רק זמן מסוים לאחר סוכות, בהתאם למקום מגוריו של האדם.
המשנה ממשיכה: "רבי יהודה אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח - הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר".
בשמיני עצרת: החזן האחרון, המתפלל מוסף, הוא האומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' - וכן מנהגנו; ואילו הראשון, המתפלל שחרית, אינו מזכיר.
ביום טוב הראשון של פסח: הראשון, המתפלל שחרית, עדיין מזכיר 'משיב הרוח'; ואילו האחרון, המתפלל מוסף, אינו מזכיר. זהו הזמן שבו מתחילים לומר 'מוריד הטל' - למנהג האומרים 'מוריד הטל' במקום 'משיב הרוח'; ואילו שאינם נוהגים כן, אינם אומרים דבר.
"עד אימתי שואלין את הגשמים":
המשנה דנה עד מתי אומרים את השאלה על הגשמים, והכוונה לבקשה שב'שומע תפילה'. בדבר זה נחלקו התנאים:
רבי יהודה: "עד שיעבור הפסח" - עד שיסתיים חג הפסח.
רבי מאיר: "עד שיצא ניסן" - שאומרים אותה עד תום חודש ניסן, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - שהגשם יורד לאורך כל החודש הראשון. מן הפסוק עולה שירידת גשמים בכל ימי ניסן עדיין ברכה היא.
להלכה: אנו פוסקים שמפסיקים לומר את הבקשה שב'שומע תפילה' באותו זמן שבו מפסיקים לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם', והפעם האחרונה שבה נאמרת בקשת הגשם היא בתפילת מנחה של ערב פסח, שכן אין אומרים אותה ביום טוב.