סוכה, פרק ג', משנה י"ג. משנה זו עוסקת בדין ובסדר ההתנהגות למעשה כאשר היום הראשון של חג הסוכות חל בשבת.
בדרך כלל אין נוטלים לולב ואתרוג בשבת, מחשש שמא יבוא אדם לטלטלם. אולם ביום הראשון של סוכות שחל בשבת, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוטלים לולב ואתרוג - הן במקדש והן מחוצה לו. זה היה היום היחיד שבו נטלו לולב ואתרוג בשבת.
המשנה מתארת את סדר נטילת הלולב בשבת מחוץ לבית המקדש:
"יום טוב הראשון של החג שחל להיות בשבת" - ביום הראשון של סוכות שחל בשבת, אין אפשרות לטלטל את הלולב והאתרוג.
"כל האומה הולכין את לולביהן לבתי כנסת" - כל אחד ואחד מבני המקום היה מביא את לולבו לבית הכנסת עוד לפני כניסת השבת.
"למחרת משכימין ובאין" - ביום השבת היו משכימים קום ובאים לבית הכנסת.
"כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו" - כל אדם היה מזהה את הלולב והאתרוג שלו ונוטלו.
טעם הדבר:
"מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של החג בלולבו של חבירו" - הצורך בזיהוי מדויק נובע מכך שביום הראשון של יום טוב אין אדם יוצא ידי חובת נטילת לולב ואתרוג בלולבו של חברו; הלולב צריך להיות שייך לו.
"אולם שאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו" - בשאר ימי החג רשאי אדם לקיים את המצווה בלולבו של חברו.
למעשה, אנו הנוהגים לשמור את היום השני כיום טוב, מקפידים שהלולב יהיה שייך לנו גם ביום השני, מחמת הספק אם הוא אכן היום הראשון; ולפיכך מקיימים דין זה בשני הימים. ואילו בכל שאר ימי הסוכות רשאי אדם לשאול את לולבו של חברו ולקיים בו את המצווה.
לסיכום: ביום הראשון של סוכות שחל בשבת נטלו לולב ואתרוג, אף שבשבת רגילה אין נוטלים אותם. ומאחר שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום הראשון בלולבו של חברו, היו מוליכים את הלולבים לבית הכנסת לפני השבת, ולמחרת היה כל אחד מזהה את שלו ונוטלו.